תביעה נגד הרשות הפלסטינית פיצוי על נזקי טרור

התביעה הוגשה נגד הרשות הפלסטינאית (להלן: הנתבעת) והדיון בה פוצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות.

בעוד שהכלל בדיני הנזיקין הוא כי פיצויים נפסקים לפי הנזק שניגרם בפועל, במטרה להשיב את המצב לקדמותו, הפיצויים העונשיים "מטילים על המזיק חובה לשלם לניזוק סכום כסף בשיעור גבוה מזה שבו הוערכו נזקיו ואף יכול לעלות בשיעורו על סכום הנזקים פי כמה וכמה" (ע"א 2144/13 עיזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 107 (6.12.2017)(להלן: עניין מנטין)).

בארצות הברית קיימת חקיקה מיוחדת בנוגע לתביעותיהם של נפגעי טירור הקובעת במפורש כי ניתן לתבוע פיצוי בגין נזק הנקרא Solatium וכך נקבע ב- 28 U.S Code sec.

סוגיית זכאותו של ניזוק משני לפצוי תרופתי על נזק נפשי שניגרם לו עקב ארוע טירור מעוגנת גם ב Restatement השני משנת 1965 והשלישי משנת 2012 שאוזכרו לעיל.

...

ככל שהנתבעת חולקת על מסקנה זו פתוחה בפניה הדרך לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין.

עוד יצויין כי בניגוד לטענת הנתבעת, אין בכך שהמסקנות אודות הזיקה בין הנתבעת והמחבלים נקבעו בהתאם לכלל הידיעה המיוחדת או היפוך הנטל כדי לשנות מן המסקנה לפיה הוכח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי כי הנתבעת ספקה נשק, בעיצומה של האינתיפאדה, לגורמים שהיא יודעת שהיו מעורבים בפעילות טרור.

התביעה של ענת - נדחית.

לטענת התובע הכוח פעל ברשלנות עת ירה לעברו ומכאן תביעתו נגד המדינה לפצותו על ניזקי הגוף שנגרמו לו עד לגובה סמכותו העניינית של בית משפט זה. במישור החבות הצדדים חלוקים בשאלה האם חלה בנסיבות העניין החסינות הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הפוטרת את המדינה מאחריות בנזיקים על מעשה שנעשה על-ידי "פעולה מלחמתית"; וככל שלא חלה החסינות, האם נפלה רשלנות כלשהיא בפעולת הכוח בארוע.

כפי שהעידו אל"מ שומר והעדים ע' וז' היחידה נדרשה לבצע מבצע מעצר של חשוד, שוהה בלתי חוקי פלסטינאי שביצע רצח בישראל ונמלט לשטחי יו"ש במטרה להסתתר שם. בהיות הפעולה בעלת רמת סיכון גבוהה באשר היא בוצעה בלב שטח עוין בעומק ביתוניא, בפרברי העיר רמאללה, איזור המצוי בשליטה ביטחונית מלאה של הרשות הפלסטינאית, ברי כי זו כרוכה באפשרות שבה יופעל נגד הכוח המבצע ירי מנשק חם. על כן קודם לתחילת המבצע אושרו התכניות ונערך תאום בין הכוחות אצל מח"ט הגזרה שפיקד על הארוע מתוך חפ"ק משולב שהוקם בשטח החטיבה; וכן הועברו הוראות הפתיחה באש, לרבות לעבר ברחן במהלך מבצע המעצר, לכלל הלוחמים שהשתתפו במבצע.

כפי שציין ע' בסעיף 11 לתצהירו "מנסיון עבר של היחידה באיו"ש הרי שכל מי שניסה להמלט במצבים מעין אלו היה או טרוריסט או חשוד בבצוע עבירות פליליות חמורות או הקשור לאלו". בצדק איפוא התעורר בנסיבות אלה חשדם של הלוחמים בתובע.

...

הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות ואופן יציאתו של התובע מן הבניין, אך בסופו של דבר לוחמי הכוח ירו לעבר התובע מספר יריות שפגעו בו וגרמו לו לנזקי גוף קשים.

לסיכום האמור: גרסת התובע ביחס לנסיבות הירי ונוכחותו במקום נמצאה לא ראויה לאמון, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

לאור מסקנה זו בדבר אי-התרשלותם של כוחות הביטחון, דין התביעה להידחות וזאת מבלי שאדרש לבחון את השאלה הנוגעת לתחולת החסינות הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים.

סוף דבר התביעה נדחית.

ביום 29.7.2019 ניתנו על ידי סגן הנשיא (בדימ') מ' דרורי פסק דין (חלקי) שבו נדחתה התביעה נגד נתבעים 2-3 והחלטה שבה נקבע כי נתבעת 4, הרשות הפלסטינאית (להלן – הרש"פ), אחראית לקרות הפיגוע ולנזקיהם של התובעים (להלן – החלטת האחריות).

דיון והכרעה שלוש שאלות עומדות להכרעה: האחת, האם יש לחייב את הרש"פ בפיצויים עונשיים? השנייה, ככל שיוחלט שיש לחייב בפיצויים עונשיים – מה יהיה גובהם? השלישית, האם התובעים רשאים לגבות את הפיצויים העונשיים בנוסף לתשלומים הניתנים להם מכוח חוק התגמולים? השאלה השנייה והשלישית הוכרעו על ידי בית המשפט העליון ביום 10.3.2021 (לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בתיק הנוכחי בשאלת הנזק) בפסק הדין בע"א 71/18 הרשות הפלסטינאית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (להלן – ערעור בן שלום).

כמו כן, אושרה בעירעור בן שלום קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין להחיל על פיצויים עונשיים את הוראת סעיף 17(ב) לחוק התגמולים וכי זכאותם של התובעים לקבלת פיצויים עונשיים מהרש"פ באה בנוסף לקבלת תשלומים מאוצר המדינה לפי חוק התגמולים (שם, פסקות 92-108).

...

בהתאם לקנה המידה שהותווה בערעור בן שלום אני מחייב את הרש"פ בתשלום פיצויים עונשיים לשני התובעים יחד בסך כולל של 3 מיליון ₪.

בהתאם לשיקולים שפורטו בת"א (מחוזי י-ם) 4333/02 שמש נ' הרשות הפלסטינית (החלטה מיום 26.1.2021), המקובלים אף עלי, אני מחייב את הרש"פ לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 10% (בתוספת מע"מ) מסכום הפיצוי העונשי שנפסק, ובניכוי שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו בהחלטת האחריות בסך 100,000 ₪.

השופטת י' וילנר: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) בת"א 3361/09 מיום 17.11.2017, אשר בגדריו התקבלה באופן חלקי תביעת המערערים שכנגד (המשיבים 16-1 בעירעור; להלן: התובעים) נגד המערערים – הרשות הפלסטינאית ומרואן ברגותי (להלן גם: הרשות וברגותי) והמשיבים 22-17 (להלן יחד: הנתבעים).

יצוין כי בהודעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 10.5.2015, הודיעו התובעים כי אין בכוונתם להגיש חוות דעת רפואיות בדבר נזקיהם בגין הפיגוע, שכן תביעתם נסבה על פיצויים בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) ועל פיצויים עונשיים בלבד.

...

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על החלטת החבות, לקבל את הערעור בחלקו, וכן לקבל באופן חלקי את הערעור שכנגד – הכול כפי שבואר לעיל.

מסקנה זו כשלעצמה אינה פשוטה כלל.

במקרה דנן, אני נכון להצטרף למסקנה של חברתי כי לנוכח הממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי בית המשפט קמא באשר לתרומתה של הרשות לביצוע הפיגוע, יש מקום להטיל עליה חבות "ביחד ולחוד". השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם פסק דינה של חברתי השופטת י' וילנר ולהערותיו של חברי השופט י' עמית.

ערעור שהגישו התובעים והאחרים היתקבל, במובן זה שנקבע כי הנתבעת חבה כלפי התובעים, בפצוי על נזקיהם, אך לא בפיצויים עונשיים (ע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינאית (10.4.2022), להלן: פסק הדין של בית המשפט העליון).

בהתייחסם לטענת ההתיישנות, טענו התובעים כי זו כלל אינה עולה על הפרק בשל מספר נימוקים: כלל התביעות של התובעים בהליך דנן נובעות מאותה עילה – אחריות הנתבעים לפיגוע במסעדת סבארו ותוצאותיו, ולכן אין רבותא בשאלה האם מדובר בהוספת "סעד" וקל וחומר לא שעה שסעד כזה מוזכר בכתב התביעה המקורי, (ולו באופן חלקי כלשהוא) והעילה עצמה לא היתיישנה.

התובעים מבקשים להחיל את הקביעה בת.א. (יר') 2538/00 נורזץ' נ' הרשות הפלסטינאית (3.5.2021) (להלן: עניין נורז'ץ), שבגדרה הותר לצרף חוות דעת בתביעות נגד הרשות הפלסטינאית לאחר קביעת החבות.

...

באשר לתביעות העזבון, בכתב התביעה נכתב כי "התובעים מעריכים את ההפסדים שלהם ואת הכאב שלהם עקב הארוע בסכום של 20,000,000 ₪ בגין כל אדם שנרצח, ולרבות עבור פיצויים עונשיים..." (סעיף 38); ובהמשך בית המשפט התבקש "לפסוק לתובעים פיצויים על מלא הנזקים ובסך הכול סכום של 20,000,000 ₪, בגין כל אדם שנרצח לפי הפירוט לעיל ו/או לפי כל חלוקה אחרת, זאת אומרת בסך הכל – 140,000,000 ₪ (סעיף 43, ההדגשה הוספה – א.ד.). אמירה זו, יכולה ללמד, גם אם בדוחק, על כך שמלכתחילה נתבע בכתב התביעה פיצוי בגין מותו של כל אחד מהמנוחים. בהינתן כי באשר לשלושת הילדים עילת התביעה היחידה היא תביעת העזבון, הרי שנוסח כתב התביעה, מעורפל ולא בהיר ככל שיהא, יכול, גם אם בדוחק, ללמד על כך שהמדובר בתביעות עזבון. המסקנה הנובעת מכך, היא שהתיקון אינו מרחיב את כתב התביעה המקורי אלא מבהיר אותו.

משזו המסקנה, מתייתר הדיון בטענותיהם האחרות של הצדדים.

סיכום על יסוד האמור, אני מקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה.