תביעה נגד העירייה להחזר תשלום ארנונה

במסגרת התביעה עתר התובע להחזר תשלום ארנונה בסך 6,781 ₪ שנגבה ע"י מימוש העיקול וכן עתר לביטול כל חוב ארנונה שנותר, כביכול.

בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי חובת תשלום הארנונה אינה תלויה במשלוח דרישת תשלום וכי הנטל לדאוג לכך שהודעת תשלום תגיע לחייב מוטל לא רק על העיריה אלא גם על החייב עצמו ועליו לפנות בדרישה לקבלת שוברי תשלום אם אלה לא הגיעו אליו.

יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט אמנון כהן בע"א (י-ם) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים, 24.3.11 (להלן: "פסה"ד בעיניין עו"ד גסלר"): "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שניגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהוה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כן מיתקיים יסוד הפירסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק..." בשולי הדברים אציין כי הנתבעת טענה בכתב הגנתה באופן כללי להתקיימות ההגנות הקבועות בסעיפים 13 ו-15 מבלי לפרט את טענתה.

...

אמנם, העובדה שדבר דואר לא התקבל אצל הנמען אינה מעידה בהכרח על כך שלא נשלח, אולם, בנסיבות המתוארות, ונוכח אי התאמת מועדי הפקת מכתבי דרישת התשלום ומועדי קבלתם למשלוח, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע שהנתבעת פעלה להמצאת הודעה על חיוב בארנונה כנדרש.

אשר להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט כהן בעניין עו"ד גסלר: "אין גם בידי לקבל את מסקנת בית משפט קמא, כי עומדת למשיבה הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק. כאמור, זו עשויה לעמוד לה, אם עשתה את הפרסום בתום לב, בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בהתאמה, סעיף 16(א) לחוק קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". ואולם, יש לשים לב, כי חזקה הפוכה נקבעה בסעיף 16(ב) לחוק, לפיו "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". אני סבור, כי חזקה זו מתקיימת בענייננו.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את טענת התובע כי יש בעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו כדי להוות פרסום לשון הרע.

הערייה טוענת עוד כי תביעתו של התובע להחזר תשלומי יתר נעדרת עילה כנגד הערייה, שכן סיווג הנכס נעשה כדין, בהתאם לבדיקות ולשימוש שנעשה בו. תביעתו של התובע אינה נתמכת בטענות או אסמכתות המוכיחות מדוע נעשתה גביית יתר, ולא בתצהיר של גב' עזרא.

באשר לטענת התובע כי עומדת לו הזכות להגיש התביעה מכח התחייבותו להשיב לגב' עזרא את כל הכספים ששולמו עבור הבית לרבות ארנונה (ראו בעיניין זה גם פרו', עמ' 1, שו' 28-24) – אין בידי לקבל טענה זו. ככל שהתובע חשוף לטענות או דרישות מצד גב' עזרא בקשר עם חיובה בארנונה בתקופת החיוב נשוא התביעה, מכח כתב ההיתחייבות אשר צורף לתביעה, אין בכך כדי להקים לתובע יריבות במסגרת תביעת השבה כנגד הערייה, שעניינה בשינוי סיווג הנכס.

...

יוזכר כי כתב ההתחייבות הינו מיום 20.12.11, בעוד הליכי ההשגה והערר התקיימו מספר שנים לאחר מכן, והערר נדחה ביום 8.11.17, זמן רב אחרי שנחתמה ההתחייבות.

נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 1,500 ₪.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להיתקבל בחלקה ולהלן אנמק: התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הוצאת לשון הרע וכן מבקש סעד של החזר תשלום ארנונה.

תחילה תביעת התובע להשבת תשלומי הארנונה בטענה כי אינו חייב לשלם ארנונה מאחר ולא החזיק בנכס עד ליום 19.6.22 וכי מדובר בחיוב שלא כדין נמחקת בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בה. שכן, מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית של רשות מקומית בדמות דרישת תשלום ארנונה כאשר עתירה נגד החלטה של רשות מקומית היא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים.

משהוכח כי לאחר קבלת דרישת תשלום החוב ובטרם הוטל צו העיקול ביום 7.8.22 התובע פנה ביום 27.7.22 לעירייה בבקשה לפטור מדמי הארנונה עד לתאריך 14.7.22 וצרף מסמכים להוכחת טענתו כי עד למועד זה הדירה לא הייתה מאוכלסת , משהוכח כי התקבלה תגובה כבר ביום 27.7.22 ממחלקת הגבייה של הערייה כי יש לצרף תעודת זהות של השוכר וכן, התקבלה תגובה נוספת של מחלקת הגבייה של הנתבעת מיום 21.8.22 ובה מחלקת הגבייה ציינה כי המסמכים בבדיקה וחזרה וביקשה צלום תעודת הזהות של השוכר, הרי בכך הוכח כי התובע פנה לעירייה - הנתבעת בעקבות קבלת דרישת תשלום המס ובקש פטור ממס וכן העביר לעירייה את המסמכים להוכחת טענתו לפטור ממס כאשר הכל נעשה בטרם הוטל צו העיקול.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן אנמק: התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הוצאת לשון הרע וכן מבקש סעד של החזר תשלום ארנונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל החומר שהוגש לבית המשפט הגעתי למסקנה כי אכן נפל פגם בהטלת צו העיקול על ידי הנתבעת ומשכך יש לראות בהטלת צו העיקול כהוצאת לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי ואנמק.

משטענת הנתבעת כי צו העיקול בוטל מיד עם מימוש הכספים בבנק לא נסתרה ומשהתובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בבנק עקב צו העיקול ובשקילת כל השיקולים לעיל, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של 4,000 ש"ח. הנתבעת תשלם סכום זה לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצלה אחרת, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.

התביעה הראשונה [ת.א. 55712-12-18] היא תביעתה של חברת אמארון נגד עריית קריית ביאליק, ובגדרה עותרת התובעת לבטל חיוב בהיטלי פיתוח (סלילה ותעול) בסך 122,963 ₪ אשר הושתו על חברת רותם יהלום (הנתבעת 2) ואשר התובעת שילמה אותם (תחת מחאה) לצורך רישום זכויות התובעת בנכס אותו רכשה מחברת רותם יהלום.

הערייה מוסיפה בהקשר זה וטוענת כי בדיון ההוכחות נטען לראשונה כי עבודות תיחזוקה צריכות להיות ממומנות מכספי הארנונה וכי ניתן להטיל היטלים רק בגין עבודות חדשות.

לפיכך, לצד החזר התשלום שהתובעת שילמה במקום רותם יהלום, עותרת התובעת לחייב את רותם יהלום לשלם לה את הפצוי המוסכם על פי ההסכם, ומטעמי אגרה העמידה התובעת את התביעה נגד רותם יהלום על סך 369,463 ₪.

...

סוף דבר אני מקבל את תביעת התובעת נגד העירייה [ת"א 55712-12-18].

התביעה נגד רותם יהלום (ת"א 18092-07-19) - נדחית.

התובעת תשלם לרותם יהלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הבקשה לאישור מופנית נגד "רשות" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (ראה סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות) ומבוקש בה סעד של השבה בגין הפרישי ריבית בשל תשלום ארנונה ביתר.

ג) ומן הכלל אל הפרט- במישור המהותי, העובדה שבמקרה הפרטני של המבקשות, הערייה לא לקחה בחשבון את הבקשה של המבקשות להחזר מיום 17.5.22 ,כי אם בקשה מאוחרת יותר ועל כן חלפו למעשה למעלה מ- 30 ימים עד להשבת החזר היתר, אינה מובילה למסקנה שהעירייה פועלת עפ"י מדיניות או "שיטת עבודה" פסולה באופן שמצמיח בסיס לתובענה ייצוגית.

בנסיבות בהן מצאתי כי מדיניות הערייה לפיה תשלומי היתר בארנונה נתפסים כ"תשלומי יתר" רק מיום אישור הפטור ע"י הערייה נכונה, הרי שלמעשה בעניינינו מדובר בטעות נקודתית של הערייה, והמסגרת של תובענה ייצוגית אינה מתאימה לבירור העניין.

...

בסיכומו של דבר, לא עלה בידי המבקשות להוכיח שעניינן אינו עניין פרטי, אלא התנהלות מעוולת של העירייה תוך הפרת הסיפא של סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות והודעת החדילה שניתנה על ידה בתובענה הייצוגית הראשונה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות, הגם שעילת התביעה האישית התבררה כמוצדקת.

באשר לפסיקת הוצאות: לאור התוצאה ולפיה הבקשה לאישור נדחית ובכל זאת התברר כי תביעה האישית מוצדקת.