תביעה נגד המשטרה בגין תאונת דרכים שגרמה

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים שאירעה, לטענתה, בתאריך 01/10/15, בעת שחזרה מעבודתה.

התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לאחר שהוברר שהאופנוע בו נהג הנתבע לא היה מבוטח.

הנהג נישאל מה הקשר של האישה לאוטובוס והשיב שראה אישה יושבת על המדרכה עם דם. בתיק עוד תעוד של הודעה שהגיעו למישטרה, לאחר התאונה שלשונה כדלקמן – "המודיעה מדווחת שליד תחנת הדלק שמשון יש תאונת דרכים קשה. אופנוע ניכנס באוטובוס והייתה הולכת רגל מאחורי האוטובוס. ניפצעה שוכבת על הריצפה ויש לה דם על הפנים". ניסיון לגבות עדות מאותה מודיעה עלה בתוהו – העדה השיבה לחוקר שהיא נסעה על רחוב ביאליק לכיוון שמשונים וראתה אופנוע פוגע באשה והתקשרה למישטרה ואולם טענה שאינה מוכנה לתת עדות ולהכנס לסיפור הזה.

התובעת מיקדה והסבירה את מצבה הנפשי עקב התאונה, חששה מתאונות דרכים, הפרעות בשינה, פחד לצאת ופחד לחצות כבישים.

...

סוף דבר וההודעה לצד שלישי משהוכיחה התובעת כי נפגעה בתאונה בהיותה הולכת רגל, לה אחראי באופן בלעדי האופנוע, דינה של התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 263,693 ₪ לסכום יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

על הצד השלישי מוטלת חובת ההשבה בהתאם לחוק הפיצויים, על כל סכום שתשלם הנתבעת לרבות הוצאותיה, זאת בתוספת שכר טרחה בשיעור של 23.4% והוצאות משפט של הנתבעת, בכפוף לאסמכתאות.

בתמצית, ביום 17.6.2019 הגיש העותר, עורך דין במקצועו, תלונה למישטרה בגין תאונת דרכים שנקלע אליה ושכתוצאה ממנה נגרם נזק לרכבו.

המשיבות מפנות לכלל לפיו החלטה על סגירתו של תיק חקירה ואי-העמדה לדין מצויה בליבת שיקול דעתה הרחב של התביעה, ומצביעות על כך שחומר הראיות בתיק נבחן על-ידי הגורמים המוסמכים במישטרה בהתאם למדיניות המישטרה ביחס לתאונות שעניינן נזק קל בלבד.

בהתייחס לטענות שכיוון העותר נגד אופן טיפולה של משטרת ישראל בפניותיו נטען כי אלה נענו וטופלו על-ידי קצין תלונות הציבור, וכי די בכך.

...

עוד צוין ביחס לתלונה הנוגעת למעבר הרכב הפוגע באור אדום, כי לאחר שהוחלט על סגירת תיק החקירה מחמת היעדר ראיות, התיק נבחן בשנית בעקבות הגשת הערר על-ידי העותר, ובחינה נוספת של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה הביאה למסקנה כי אין מקום לשנות מהחלטת המשטרה.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, מצאנו כי דינה להידחות, מטעמיהן של המשיבות.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

תמצית הנסיבות ועמדות הצדדים עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים.

התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), וזאת לאחר שהוברר שהקטנוע בו נהג הנתבע לא היה מבוטח.

בתום חקירה זו, הוגש נגד הנתבע כתב אישום שייחס לו אחריות לקרות התאונה והפגיעה של התובעת ואולם בסופו של יום, הודה הנתבע בכתב אישום מתוקן במסגרתו לא יוחסה לו אחריות בגין התאונה, אלא רק בגין נהיגה ללא פוליסת ביטוח, ללא רשיון רכב תקף ועבירה של אי מסירת פרטים בתאונה בה נפגע אדם בשל כך שעזב את מקום התאונה לאחר התאונה.

הכרעה שחלק ממורכבותה נובעת מכך, שהודעתן של עדות הראיה במישטרה התקבלו כראייה לתוכנן מבלי שהייתה לצדדים ולבית המשפט ההזדמנות לברר עימן פרטים שדרושים להכרעה בשאלה האם מדובר בתאונה מעורבת, פרטים שאולי לא היו מכריעים בחקירת המישטרה ולכן העדות לא נישאלו אודותיהם במסגרת ההודעות הקצרות שמסרו.

...

אשר להוספת ראיות בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, הרי שבהתאם לדין בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל -דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לקבוע מועד נוסף לשמיעת עדות העדות כאשר לאחר עדותן יוכלו הצדדים להשלים טענותיהם באותו מעמד.

נוכח הודעת הנתבעת שבכוונתה לבקש לערער על ההחלטה, בשלב זה אני קובעת את התיק בשלב זה לתזכורת פנימית בתאריך 16/2/20, עד אז תודיע הנתבעת האם בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור.

כמו כן מבוקש לחייב את המשיב להחזיר למבקש את כל הסכומים אשר התקבלו בתיק ההוצל"פ ולחייבו בהוצאות בקשה זו. לטענת המבקש, הוגשה כנגדו תביעה בבית משפט השלום בבית שאן בגין נזק רכוש שניגרם בעקבות תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 3.3.12 לרכב שבבעלות המשיב ואשר נהגו באותה עת היה מר אלכס (להלן: "אלכס").

בעקבות התאונה מר אלכס נימלט מהמקום ולאחר מכן אותר על ידי המישטרה.

...

מסקנה הזוכה לחיזוק הואיל והמבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובסופו של יום חזר בו מהערעור.

לא זו אף זו, ספק בעיני אם הכרעת הדין וגז"ד שניתנו ביחס לאלכס היה בהם בכדי להשפיע על תוצאות פס"ד בהליך בירושלים, שעה שנספק שם : "על כן אני קובעת כי הנתבע היה צריך להעביר את הביטוח על שמו, ומשלא עשה כן מובן כי התרשל...". בנוסף, סבורני כי יש לנקוט במשנה זהירות בהיעתרות לבקשה, כאשר טענת המרמה מיוחסת לא למשיב אלא לנהג ברכבו והוא לא חלק מתביעה דנא, והוא אף לא נתבע ולא התבקש זימונו לעדות.

האמור לעיל לצד השיהוי בהגשת הבקשה, מביאים אותי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, ללא צו להוצאות וכך אני מורה.

בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) ת"ד 1462-09-22 מדינת ישראל נ' אשרי לפני כבוד השופט אהרן האוזרמן בעיניין: המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ מתמחה אסף שאואט, תובע מכוח מינוי מפכ"ל חטיבת התביעות (תעבורה) משטרת ישראל הנאשם יוסף אשרי ע"י ב"כ עוה"ד יהודית לוונטל גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו באחריות לגרם תאונת דרכים בנסיבות של סטייה מנתיב נסיעה, בנגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה (סמל סעיף3541) ; נהיגה בקלות ראש, בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה (סמל סעיף 7137) ; גרם חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה (סמל סעיף 9923); והתנהגות הגורמת נזק, בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, (סמל סעיף 2425).

ב"כ המאשימה עידכן בפתח הדיון את ביהמ"ש כי נציגי התביעה שוחחו עם הולך הרגל הנפגע, הסבירו לו את עמדתם העונשית ואת זכותו להתייצב בביהמ"ש להעיד לעניין העונש, וזה מסר כי אינו מעוניין להתייצב וכי אין לו עמדה באשר לענישת הנאשם, והוא סומך על ביהמ"ש. לשיטת ההגנה מדובר ברף רשלנות נמוך, בהיתחשב בכך שהתאונה אירעה במהירות נמוכה, כנראה תוצאה של חוסר תשומת לב רגעית.

בתיק ת"ד (ת"א) 5924-08-10 מדינת ישראל נגד דנוך, כב' הש' שרית קריספין: פגיעה בהולך רגל על מעבר חצייה ונהיגה בקלות ראש, גרם חבלה של ממש (שבר במרפק).

...

בחנתי אף את נסיבות התרחשות התאונה כעולה מעובדות כתב האישום, והגעתי לכלל מסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה בינונית מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המתבטאות בחבלות של ממש כמתואר, ולאחר שהתרשמתי כי מדובר במעידה ראשונה וחד פעמית של הנאשם, על רקע עבר תעבורתי ארוך ותקין ובהתחשב בהודאתו של הנאשם באשמה, ובמיוחד מתוך התחשבות במצבו האישי והמשפחתי של הנאשם והתלויים בו, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, כדלקמן.

אני גוזר על הנאשם התחייבות כספית בסך 3,000 ₪ למשך 3 שנים, שלא יורשע בגרם תאונת דרכים בנסיבות של נהיגה בקלות ראש שתוצאתה גרם חבלה של ממש.