תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי בדבר קצבת ניידות

לפנינו תביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 15/02/2021, לדחות את תביעת התובע לקיצבת ניידות, כאמור בהסכם בדבר גמלת ניידות שנערך ונחתם ביום 01/06/1977, בין ממשלת ישראל לבין הנתבע (להלן: "הסכם הניידות" או "ההסכם").

המסגרת הנורמאטיבית הסכם הניידות נחתם בין ממשלת ישראל בשם מדינת ישראל והמוסד לביטוח לאומי, מכוח הוראות סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, אשר מסמיך את הנתבע לחתום על הסכמים מול המדינה, לצורך הענקת "הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה או לפי חיקוק אחר". באשר למהותו, תכליתו ופרשנותו של הסכם הניידות, נפסק כך: "הסכם הניידות שנחתם לראשונה בשנת 1975 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי הוא 'יוצא חלציו של חוק הביטוח הלאומי'. במתן 'הטבות סוציאליות' על פי ההסכם פועל המוסד לביטוח לאומי מכוח הרשאה סטאטוטורית 'בשם הממשלה ..'. ההסכם הוא חוזה שנכרת בין הממשלה לבין המוסד לביטוח לאומי מכוח פעולתם כתאגידים ולא כגופים שילטוניים, ומקנה זכויות לצד שלישי, הוא המוגבל בניידות. התמשכות תקופת ההסכם הפכה אותו מהסדר זמני להסדר של קבע, שנועד למימוש מדיניות רווחה ממלכתית של מתן הטבות סוציאליות למוגבלים בניידות. על כן נקבע, כי 'מהותו של ההסכם הוא אקט שילטוני הנתון לביקורתו של בג"צ ולא רק אופן הפעלתו על ידי הרשות השלטונית נתון לבקורת, אלא אף תוכנו של ההסכם, באם נמצא בו פגם המצדיק היתערבות'. למרות שאין הוראותיו כחקיקת משנה, נפסק כי בית הדין רשאי לפקח על ההסכם באותו אופן שהדבר נעשה לגבי חקיקת משנה.

...

עיקר טענות התובע בסיכומיו הפנה התובע לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), תשל"ט-1978 ולהסכם הניידות, וטען כי שילוב הוראות סעיף 21 וסעיף 15(ב) להסכם וכן תקנה 10(א) לתקנות השירותים המיוחדים, מביא למסקנה לפיה ניתן לקבל כפל קצבאות – שירותים מיוחדים וניידות, וזאת אם מתקיים אחד מהמצבים הבאים: נקבעה לנכה דרגת שירותים מיוחדים בשיעור של 112% לפחות, או לנכה הגבלה בניידות של 100%, או הנכה זקוק לכסא גלגלים.

מכאן, הנתבע טען כי דין התביעה להידחות.

פרק ה' להסכם הניידות עניינו "הטבות בגיל זקנה". סעיף 21 הינו הסעיף היחיד בפרק זה ובו נקבעו ה- "תנאים להמשך זכאות", כדלקמן: (א) מי שקיבל קיצבת ניידות בתכוף לאחר שהגיע לגיל הפרישה הקבוע בחוק, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1 או מי שקיבל הלוואה עומדת בתוך ארבע השנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקיבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו יהיה זכאי, על אף האמור בפסקה (1) להגדרת "מוגבל בניידות" שבסעיף 2, להטבות לפי הסכם זה. דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות הצדדים, על רקע התשתית העובדתית אשר הונחה לפנינו וכלל המסמכים שבתיק וכן לאור הדין החל, הגענו למסקנה לפיה דין התביעה להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

אי לכך, התביעה נדחית.

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 43049-08-22 ניתן ביום 21 במרץ 2023 הדסה רוזנבלום המערערת המוסד לביטוח לאומי המשיב לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופטת מיכל נעים דיבנר נציג ציבור (עובדים) מר ירון לוינזון, נציג ציבור (מעסיקים) מר דובי רם ב"כ המערערת - עו"ד עובד כהן מטעם הסיוע המשפטי ב"כ המשיב - עו"ד יפה רוטשילד פסק הדין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ונציגת ציבור גב' דבורה פינקלשטיין; ב"ל 3930-07-16), שבו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום גמלה לפי חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז-2007 (להלן – החוק או חוק פיצוי לנפגעי פוליו), בשיעור של 100%, וזאת על יסוד החלטת ועדת ניידות בעיניינה, מכוח סעיף 7(ג) לחוק, שזו לשונו: "נקבעו לאדם אחוזי מוגבלות בניידות לפי ההסכם בדבר גמלת ניידות שנערך לפי סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי (בסעיף זה – אחוזי מוגבלות בניידות), בשל מחלת הפוליו שבה לקה, רשאי הוא לבחור אם התשלומים שישולמו לו לפי חוק זה יחושבו לפי אחוזי המוגבלות בניידות, או לפי אחוזי הנכות שנקבעו לו לפי סעיף קטן (ב)". עניינה של המערערת מובא לפתחנו בשלישית.

בהליך הראשון שנידון לפני בית דין זה (55311-09-17) עמדה לדיון שאלת זהות הגורם המכריע בשאלה מה המקור לאחוזי המוגבלות בניידות שנקבעו למערערת, וזאת לעניין בקשתה לבחור שהתשלומים שתקבל לפי החוק יחושבו לפי אחוזי המוגבלות בניידות: האם הועדה הרפואית לפי החוק, או שמא מומחה רפואי שבית הדין ימנה, בשים לב לכך שההליך ניפתח כתביעה כנגד החלטת פקיד התביעות.

...

בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בית הדין האזורי שב ודחה את התביעה על יסוד חוות דעת המומחה וקבע כי "לא קיימת הצדקה למינוי של מומחה שלישי לאחר ששניים הגיעו לאותה מסקנה רפואית". בתמצית, המערערת טענה כי נקודת המוצא לדיון היא שהמערערת לוקה בפוליו, כפי שנקבע בהחלטות חלוטות, שאין עליהן מחלוקת; בכל ההליכים נקבע ברורות כי לא זו בלבד שהמערערת לקתה במחלת פוליו מילדות, אלא שאין לייחס לה פגימת CP מילדותה, אלא לכל היותר ואם בכלל מדובר בקביעה מאוחרת למחלתה ולמעלה מ- 20 שנה לאחר שנקבעה הזכאות לניידות בגין פוליו; גם פרופ' רכס אישר כי קודם לשנת 1976 אין למערערת כל אבחנה של CP; על פי פסקי הדין של בית דין זה בית הדין האזורי נדרש לבחון, באמצעות המומחה הרפואי, האם קביעת ועדת הניידות מבוססת באופן מלא או חלקי על מחלת הפוליו; המומחה הרפואי לא נדרש להחליף את המוסד או הוועדות הרפואיות אשר קבעו כי למערערת מחלת פוליו, ועל כן לא היה מקום לאפשר למומחה הרפואי לבדוק את המערערת; יש סתירה בין שתי חוות הדעת של המומחה הרפואי, עת בחוות דעתו הראשונה קבע כי למערערת מחלת הפוליו ובחוות הדעת השנייה שלל זאת; בכל מקרה, לא ניתן כיום, 70 שנה לאחר הופעת התסמינים ו- 50 שנה לאחר קביעת ועדת הניידות, לאשר או לשלול את קיומה של מחלת הפוליו בעת שניתנו ההחלטות בעניין ניידות, ולכן על המומחה הרפואי ליתן חוות דעתו על יסוד המסמכים הרפואיים בלבד; ועדת הניידות קבעה במפורש את אחוזי הניידות על יסוד מחלת הפוליו; גם אם לאחר 26 שנים מהחלטת ועדת הניידות נוספה נכות אחרת למערערת, היא אינה שוללת את קיומה של מחלת הפוליו ואינה רלוונטית להליך זה. על יסוד כל האמור, עתרה המערערת לקבוע כי היא זכאית לזכויות מכוח החוק על יסוד קביעת ועדת הניידות על בסיס דרגת נכות בשיעור של 100%, ולחלופין בלבד – יש למנות מומחה רפואי אחר, תוך שיובהר לו כי נקודת המוצא היא כי המערערת לוקה במחלת הפוליו מילדותה בהתאם לקביעת ועדת הניידות וממצאיה.

בהקשר זה, אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי דווקא בשל העובדה שבטופס ההפניה לבדיקה צוין CP, והוועדה בפרוטוקול ציינה רק שיתוק ילדים, מתחייבת המסקנה כי דרגת הניידות נקבעה רק בשל מחלת הפוליו.

לא ניתן להתחקות כיום מדוע הרופא המוסמך לעניין נכות כללית קבע כי אבחון ה- CP הוא משנת 1999, אולם לטעמנו אין בקביעה זו כדי לבטל את המשמעות של אבחנת ה- CP בטופס ההפניה לבדיקת ועדת הניידות, על האופן שבו יש לקרוא את החלטת ועדת הניידות, ועל התוצאה הנובעת מכך - העדר אפשרות לקבוע שכל אחוזי המוגבלות שנקבעו על ידי ועדת הניידות הם בשל מחלת הפוליו.

לטעמנו, בנסיבות העניין ולנוכח חוות דעת המומחים הרפואיים, גם לא ניתן לקבוע אם חלק מאחוזי המוגבלות בניידות ניתנו בשל מחלת הפוליו ומה שיעורו של חלק זה. כפועל יוצא מכך, דין טענתה של המערערת כי היא זכאית לבחור לפי סעיף 7(ג) לחוק שהתשלומים לפי החוק ישולמו לה על יסוד אחוזי המוגבלות בניידות – להידחות, והמערערת זכאית לתשלומים לפי החוק על פי קביעת הוועדה הרפואית בעניינה.

אשר על כן, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

מלכתחילה הגיש התובע את התביעה שלפנינו הן כנגד המוסד לביטוח לאומי, בהיותו הגוף שאחראי על ביצוע הסכם הניידות, והן נגד מנהלו הכללי של משרד האוצר, בהיותו הגורם החתום על הסכם הניידות, ולאחר שפניותיו הרבות של התובע אליו לא טופלו לשביעות רצונו.

הרקע העובדתי הרקע העובדתי הבסיסי הדרוש לעניין כמו גם הטעם בגינו פנה התובע לבית המשפט הגבוה לצדק ותוכן הפניה, פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ניל הנדל, ואין לנו אלא להביא את הדברים בשם אומרם: "העותר (הוא התובע שלפנינו – רב"ה), שניפגע קשות בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.1.2014, פנה בחודש נובמבר 2015 ללשכה המחוזית של משרד הבריאות, ובקש לבחון את זכאותו לקבלת קצבת ניידות – מכוח הסכם הניידות שעליו חתמו ממשלת ישראל ומשיב 1 (להלן: המוסד לביטוח לאומי), לפי סעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). אולם, אז התברר לעותר – שחגג את יום הולדתו ה-67 ביום 30.3.2014 – כי פנייתו לא תיבדק לגופה, מאחר ועל פי הסכם הניידות לא ניתן להגיש תביעה לקיצבת ניידות לאחר ההגעה לגיל הפרישה. בעקבות התגלית, פנה העותר אל המשיבים וטען כי בנסיבות יוצאות הדופן של העניין ראוי לחרוג מהוראותיו הדווקנות של ההסכם, ולבחון לגופה את תביעתו. בהקשר זה, ציין העותר כי המיגבלה שבגינה הוא תובע קצבת ניידות נוצרה עוד בטרם הגיעו לגיל הפרישה, וכי המצב הקשה שאליו נקלע בעקבות תאונת הדרכים החמורה בה היה מעורב מנע ממנו לברר את זכויותיו ולהגיש את התביעה במועד. חליפת מכתבים בעיניין נמשכה תקופה ארוכה, אך הותירה את העותר בידיים ריקות – ובלב מלא תרעומת על "הזלזול התהומי" בפניותיו, בייחוד מצד משיב 2 ומשרדו (מנכ"ל משרד האוצר – רב"ה).

...

במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.

מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.

אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.

כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד.

לבית הדין הוגשה תביעת מר צבי מצקוביץ (התובע) כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (הנתבע או המוסד) מיום 13.11.17.

על פי החלטת המוסד, נידרש התובע לבחור בין קצבת ניידות המוענקת מכוח ההסכם בדבר גמלת ניידות שבין ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי (הסכם הניידות) לבין קצבה מיוחדת המוענקת לו מכוח תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965 (התקנות).

...

אין בידי לקבל טענה זו, למעשה בהתאם לתקנה 10א, מדובר בקצבה לגביה נקבע במפורש שהיא נוספת, בתנאים מסוימים, לקצבת הניידות.

גם פרשנות המתבססת על ניתוח הכולל את החוק, התקנות וההסכם מוביל למסקנה שהמדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, מעניקה לנכה המוגבל בתנועה עזרה כלכלית במטרה לעזור לו להתנייד ממקום למקום.

לאור כל האמור דין התביעה להידחות.

התובע הגיש תביעה זו נגד המוסד לביטוח לאומי.

טענות הצדדים התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מהנתבע החזר הסכום שהוציא עבור התקנת המערכת, לאור ההסכם בדבר גמלת ניידות שנערך ונחתם ביום ט"ו בסיון תשל"ז (1.6.1977) (להלן – הסכם הניידות) אשר נחתם בין הנתבע למדינה.

פרשנות הסכם הניידות תעשה בשים לב לאופיו המיוחד, והוא יפורש בהתאם למטרתו, תוך בחינת אומד דעת הצדדים, תוך בחינת השאלה האם הפעיל המוסד לביטוח לאומי את הסמכות שניתנה לו בדרך מקובלת ובתום לב, והכל לאור הגיונם של הדברים (עב"ל (ארצי) 1533/02 תקווה איילון נגד המוסד לביטוח לאומי (3.3.05)).

...

לטענת הנתבע דין תביעת התובע להידחות, מאחר ואין כל הוראה בהסכם הניידות לפיה על הנתבע ליתן החזר כספי למבוטח עבור סכום כספי שהוציא על התקנת מערכת "מובילאיי", היא המערכת שהותקנה על ידי התובע.

אשר לטענות התובע לפיהן הוא זכאי להחזר כספי עבור רכישת המערכת והתקנתה גם משום שרכש את הרכב באמצעות הלוואה מהנתבע והלכה למעשה הרכב לא יכול היה, באותה עת, לעבור את מבחן הרישוי השנתי ללא התקנת המערכת לאור הוראות משרד התחבורה- סבורני כי אין מנוס מדחיית הטענה.

מהטעמים המפורטים לעיל אין מנוס מדחיית התביעה.

על כן- התביעה נדחית.