ההליך האמור, שנוהל נגד המשיבים 5-3, עמד בצל פרשה מסועפת, בה היו מעורבים עשרות מורים מאיזור הצפון, אשר נחשדו כי ניסו לקבל טובות הנאה שונות באמצעות הגשת בקשה להכרה בתואר אקדמי פקטבי ל"גף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל" שבמשרד החינוך.
יחד עם זאת, ניסיונם של המשיבים 5-3 לקבל טובות הנאה מכוח המסמכים הכוזבים שהגישו לגף להערכת תארים מתקדמים – לא צלח, לאחר שהתעורר חשד במשרד החינוך בדבר מהימנותם של המסמכים שהוגשו ותוקפו של התואר.
לנוכח הביסוס העובדתי האמור בדבר חוסר השויון שבהעמדה לדין בפרשת התארים המזויפים, קבע בית המשפט כי היעדרם של קריטריונים ברורים וכללי מדיניות בעיניין ניהול התביעה במסגרת פרשה זו, הביא לשוני מהותי באופן בו נוהלו ההליכים נגד המעורבים.
שאלת השמוש במבחן זה איננה מתעוררת בפסקי הדין עליהם נסובו הבקשות שלפנינו – הגדורות לשאלת רוחבה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק – ולכן אין בידי לעסוק בפרוטרוט בשאלה העיונית בדבר היחס שבין שתי הדוקטרינות, נקודות הממשק ביניהן וגבולות גזרתן, עניין שאף לא הועלה מפורשות על-ידי המערערת במסגרת בקשות רשות העירעור.
משבאנו לכלל דברים אלה, אפנה כעת לבירור טענות נוספות אותן העלתה המערערת בפרשת היתרי הבנייה – בדבר השהוי בהגשת כתב האישום כעילה לתחולתה של הגנה מן הצדק, ועל אמת המידה שיש להחיל על עובדי מדינה הטוענים להגנה זו.
שהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום כעילה להגנה מן הצדק
אין בידי לקבל את טענת המערערת לכך שאין להכיר בשיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום משום עילה, או שיקול רלבאנטי לטענת הגנה מן הצדק.
...
הבקשה הראשונה – רע"פ 1611/16 – הינה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת ב-ע"פ 42889-08-15 (כב' השופט ס' דבור) מתאריך 11.01.2016, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בנצרת ב-תו"ב 41945-01-12 (כב' סגנית הנשיא ל' יונג-גפר) מתאריך 15.07.2015, בגדרו בוטל כתב האישום שהוגש נגד המשיבים 2-1 מחמת הגנה מן הצדק.
סבורני, כי אם בחישובים מספריים עסקינן, יש ליתן את הדעת גם לאותם 32 מקרים שלא אותרו (32=100-68), ועלינו להניח לטובתם של המשיבים כי בעניינם של כולם, או לפחות של רובם, קיימת תשתית עובדתית דומה או קרובה לזו של המשיבים, מבלי שיש ראיה כי הם עמדו לדין.
משקל נוסף לזכותם של המשיבים יש ליתן לעובדה כי ניסיונם לקבל טובות הנאה מכוח המסמכים הכוזבים לא צלח, בסופו של דבר, כמו גם לחלוף הזמן (למעלה מ-10 שנים) מאז הוגש כתב האישום נגדם.
אני ער לכך כי חלוף הזמן רובץ גם לפתחם של המשיבים, אך לא ניתן להתעלם כליל משיקול זה.
סוף דבר, הנני סבור כי בנסיבות דנן יש מקום להורות על ביטול כתב האישום נגד המשיבים.
