תביעה נגד בעלים של כלב שנפגע בתאונת דרכים

ביום 25.08.19 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים ולפיה, לאור המלצת בית המשפט בדיון האחרון, אספו הנתבעים חתימות של 63 בעלי מניות, בבקשה לקיים אסיפה של בעלי מניות, הן במטרה להביא למחיקת התביעה כנגד הנתבעים, והן במטרה לשנות את סעיף 2.6 לתקנון הכפר, בנוגע להחזקת חיות מחמד בכפר, והגישו אותה לדירקטוריון ביום 05.07.19 (להלן: "העצומה של מר דר").

בית המשפט המחוזי קבע, כי אכן ישנה אכיפה מפלה של הוראות התקנון, וכי אין הצדק לכך, ואלו הדברים: "...קושי אחר ניתן לראות בסעיפים 22-17 בתצהירו של שיפר, שם ניתן למצוא היתייחסות לטענות שהעלתה אבנון בכתב הגנתה כנגד תביעת הקבוץ (טענות שהועלו ביתר פירוט והרחבה בסעיפים 47-44 של תצהיר עדותה) שעיקרן הוא המחשה של סטיית הקבוץ מן העקרונות הקבועים בתקנון, בכך שהוא אינו אוכף העברת תשלומי גמלאות המשתלמות על ידי משרד הבטחון בגין שכול (אלמנת חלל צה"ל והורים שכולים), נפגעי תאונות דרכים, ירושות ורווחים מנכסים שבבעלות החברים. מן הדברים הנאמרים מפי שיפר עולה, כי בעקרו של דבר צודקת אבנון כשהיא מתארת מצב עניינים שבו הקבוץ עצמו אינו נוהג בהתאם להוראות התקנון, וכי אכיפת התקנון כלפיה היא פעולה של איפה ואיפה בהשוואה לחברים אחרים בקבוץ..., נראה שאין בסיס מספיק לאבחנה שעושה הקבוץ..." כך גם נדונה בפסק הדין השאלה, האם בהתנהגותו שינה הקבוץ את הוראות התקנון: "שינוי של חוזה בדרך של היתנהגות הוא תופעה ידועה ומוכרת (ראו: ע"א 4956/90 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו (4) 35(1992)). בדומה לכך, שינוי תקנון של אגודה שיתופית בדרך של היתנהגות האגודה וחבריה הוכר גם הוא (ראו: בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299 (2000); ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע״מ נ' משה פרידמן, פ"ד יח (3) 20 (1964)), אף כי ההכרה בו לוותה בבקורת ובמידה של ספקנות... להלן עוד אתייחס לטענות הקבוץ ביחס למהותם של תשלומים אלה, אולם בשלב זה די אם אומר שאם אכן ניתן לקבוע שאת היתנהלות הקבוץ בכל הנוגע להכנסות החברים יש לפרש כשינוי של התקנון, כי אז התוצאה היא שאין לאכוף על אבנון את התשלומים שתובע ממנה הקבוץ, ויש לדחות את תביעתו של הקבוץ כלפיה." אציין כי הכרעת בית המשפט באותו תיק נסמכה על סייג הצדק שבסעיף 3(4) לחוק החוזים, ונקבע שם כי אכיפת הוראת בתקנון במקרה זה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

אם כן, אני קובעת כי התובעת לא השתהתה בהגשת התביעה דנן כנגד הגב' זיקרי, ואולם, התרשמתי כי הגב' זיקרי, עת הגיעה לכפר ללא כלבתה, אשר הושארה אצל ביתה, הבחינה במצב השורר בכפר, ובו ישנם דיירים המגדלים בעלי חיים, הסתמכה על מצב זה, ובשל מצוקתה הנפשית הנטענת, השיבה אליה את הכלבה להתגורר עימה בכפר.

...

אשר על כן, אני דוחה את התביעה להורות לנתבעים לחדול מהחזקת כלביהם הנוכחיים בשטח הכפר.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות המקרה דנן, ובהתחשב בעובדה כי הנתבעים בכל זאת פעלו בניגוד לתקנון, אני קובעת שעל אף שהוריתי על דחיית התביעה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ודוק; המחוקק ביקש בכך להיטיב עם הניזוק שניפגע בנזק גוף שניגרם על ידי כלב, ולהפוך את תביעתו לקלה יותר מבלי שיצטרך להוכיח רשלנות של בעל הכלב או הפרת חובה חקוקה.

יחד עם זאת, מקום בו לא נתקיימו תנאי העוולה, עדיין לא סגורה לפני התובע לתבוע מכוח עוולות אחרות בפקודת הנזיקין או מחוצה לה. דומה כי הרעיון הטמון בהטלת אחריות מוחלטת הוא גילום הסיכון שהחברה מוכנה לקחת על עצמה על מנת לאפשר לעצמה לגדל כלבים בדומה לרכבים שהדרך למנוע לחלוטין תאונות דרכים היא למנוע נהיגה בכבישים וזוהי אינה פעולה חברתית רצויה ועל כן בבחינת תחשיב של תועלת מול עלות, זהו פיתרון כלכלי שהחברה יכולה להיתמודד איתו ויש בו משום הסדרת תקן היתנהגותי בחברה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

לא שוכנעתי כי הכלב של התובעת התגרה בכלב של הנתבע וטענתו של התובע כי הכלב של התובעת "בא לריב עם כל העולם", כלשונו, וניסה לנשוך אותו עצמו בבוקר אותו היום לא הוכחה.

אכן, שוכנעתי כי גם לתובעת אשם תורם בכך שהכלב הסתובב חופשי ביישוב בו ישנם כלבים נוספים המסתובבים חופשי והכלב אינו אלא חיה מועדת להיתקלות עם כלבים אחרים, גם אם אינה נכנסת בגדר חיה "מועדת" כשלעצמה, מבחינה רמת המסוכנות.

סך הכל ישלם הנתבע לתובעת סך של 3186 ₪ תוך 45 יום מהיום.

ביום 19.5.13, בסביבות השעה 22:00 בלילה, נהג מר לוי דין (תובע 2) (להלן:"דין") במסגרת עבודתו כשליח נתבעת 3 בקטנוע בכביש ראשי בגבעת טל, ופגע בכלב בבעלות הנתבע אשר חצה את הכביש, דין נפל מהקטנוע נגרמו לו שפשופים בגופו והובל לבית חולים רמב"ם ושוחרר יום למחרת ואילו הכלב מצא את מותו ביום התאונה.

מכאן אני מסיק, כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של בעל הכלב, אשר הפר את סטאנדרט ההיתנהגות הראוי, אשר קובע כי עם יציאת הבעלים של הכלב עם הכלב, יש חובה שהכלב יהיה קשור ברצועה, על מנת למנוע מקרים מהסוג הזה.

ביחס לתובע 3 (דין לוי) - מדובר בתביעת נזק גוף, סביר להניח כי היה ביטוח חובה ובשל עקרון ייחוד העילה הקיים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על תובע זה להגיש תביעתו למבטחת הקטנוע ורק במקרה ואין מבטחת, יוכל לחדש את התביעה נגד הנתבע.

...

הכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפניי והתרשמתי מהם באופן לא אמצעי הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולדחות את התביעה שכנגד.

ביחס לתובעים 1 ו-2 - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1-2 סך של 6,300 ₪, בתוספת החזר הוצאות בסך 500 ₪.

התביעה שכנגד, דינה להידחות.

רקע עסקינן בפסק דין שניתן בתביעת המשיב 1 (להלן – התובע) לפיצויים בגין ניזקי גוף, מכוח הוראות החוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, וזאת עקב פגיעתו מכף של מחפרון.

התביעה הוגשה כנגד המבקש, שנטען כי היה הנהג במחפרון במועד התאונה, וכנגד המשיבה 2 (להלן – קרנית), וזאת משלא בוטח השמוש במחפרון בביטוח חובה.

הראציונאל לכך הוא שלא ייתכן שבעל דין ישנה את כתובתו להמצאת כתבי בי-דין, תוך כדי ההליך, מבלי ליידע את בית המשפט והצדדים, אחרת יוכל בעל הדין לשבש את נהולו התקין של ההליך המשפטי, מבלי לשאת באחריות בגין מעשיו [ראו: רע"א 8410/13 שרול כלב נ' עליזה שם טוב, (2.10.2014), פסקה 5].

בסעיפים 9.1 עד 9.9 לכתב הגנתו נימסר טיעון עובדתי מפורט הקשור לנסיבות התאונה, פרטי הנהג והבעלים של המחפרון וכן פירט את הנסיבות שהביאו להמצאותו של המבקש במקום הארוע.

...

אם לא די בכל האמור לעיל, אוסיף ואציין עוד, כי המבקש טען בכתב הגנתו כי מי שנהג במחפרון במועד התאונה היה אביו, המשיב 3 (צד ג' 2 בהליך העיקרי).

סבורני כי כלל השיקולים המובאים מעלה ובגדרם, נסיבות היעדרות המבקש מהדיון, בחינת תום ליבו וסיכויי קבלת הגנתו, מחייבים את הקביעה כי מחדליו של המבקש נבעו מזלזול בהליך השיפוטי ובבעלי הדין וכן מידיעתו ואמונתו בדבר חולשת הגנתו והעדר סיכוייה.

מהמקובץ לעיל עולה כי דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

ונניח, שהנפגע היה מגיש תביעה גם נגד מי שלטענתו הנו בעל הכלב השלישי, אך לא היה מצליח להוכיח את זהותו של בעל אותו כלב במידה הדרושה.

אך האם תחושת הצדק של חבריי הייתה גם אז באה על סיפוקה על-ידי הטלת כל הנזק שניגרם על-ידי עשרת הכלבים על בעל הכלב האחד? ומה אם לא יעלה בידי הנפגע להוכיח את זהותו של אף אחד מבעלי הכלבים התוקפים? ייתכן כי ביום מן הימים יתוקן החוק וייקבע בו, כפי שהדבר כבר נקבע ביחס לניזוקים בתאונות דרכים, שניפגע על-ידי תאונה כלשהיא זכאי לפצוי על הנזק שניגרם לו מאת קופה ציבורית.

...

כדי לסכם את עמדתי בסוגיה הנדונה: מקובלת עלי הדעה, שבדיני הנזיקין יש לשאוף במידת האפשר להביא לפיצוי הנפגע על הנזק שנגרם לו, כך שלפחות מבחינה חומרית לא יצא הוא מקופח, כש"ידיו על ראשו".

אשר למקרה הספציפי שלפנינו, הרי מקובלת עלי הדעה, שמצאה ביטוי בעיקר בפסיקה האמריקנית שצוטטה בפסק-דין הרוב בערעור ובחוות-דעתי זו, לפיה ניתן לחלק את הנזק שנגרם על-ידי כלבים, אשר תוקפים עדר של כבשים, בלי שנתקיימו קשר או תיאום פעולות מוקדמים בין בעלי הכלבים, שווה בשווה, אף אם לא הוכח מהו הנזק המדויק שנגרם על-ידי כל כלב בנפרד.

ולסיכום - אפילו מדובר היה בשלושה כלבים מאותו סוג, כל חלוקה שננסה לעשות של הנזק שנגרם לעותר, שאת בשרו אכלו הכלבים ואת עצמותיו שברו בהתנפלות הנוראה, תהיה חלוקה מלאכותית, שרירותית ובלתי מתקבלת על הדעת.