ברקע לבקשה תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת וכנגד מדינת ישראל (בית החולים ברזילי) בעילת רשלנות רפואית, בגין מסכת ארוכה של ניתוחים והתערבויות כירורגיות שהסבה לו לטענתו נזקים קשים.
בעיניינו של התובע הסיכון נוצר בעת האבחנה הרשלנית שבעקבותיה הופנה התובע לניתוח אך הנזק עצמו נוצר, לכל המוקדם, רק במועד הניתוח ביום 26.8.13 ורק מאותו החל להתגבש בידי התובע "כוח תביעה". למעשה, עד שנודע לתובע בזכות ההערכה החוזרת של הבדיקה הפתולוגית בשלהי 2013 כי לא מדובר בליפומה אלא בהמנגיומה – לא היה עדיין הבסיס הרפואי-מדעי שאפשר קביעת קשר סיבתי ביחס לאבחנה הרשלנית שנקבעה על ידי הנתבעת, ואשר בגינה הופנה התובע לניתוח אצל הנתבעת 1.
...
הפסיקה עמדה על כך שאחד מן הטעמים העומדים בבסיס כלל זה הוא מניעת ניהול הליכי סרק בבירור התביעה לגופה ובזבוז זמן שיפוטי יקר מקום שבו מתברר כי דין התביעה ממילא להידחות מחמת התיישנות.
אשר על כן, אני סבורה כי לנוכח הקישור שמבצע התובע בין טענותיו להתרשלות רופא הנתבעת לבין נזקיו הנטענים, בשים לב לכך שהנזקים החלו להיגרם ולהיוודע לתובע לכל המוקדם במועד הניתוח הראשון, קרי 26.8.13; ובהתחשב בטענה לפיה עצם ההתרשלות והקשר הסיבתי בינה לבין הנזקים יכול היה להילמד בשלב מאוחר יותר ולאחר ההערכה המחודשת והמאוחרת של טיב הגידול - לא ניתן לקבוע שהתביעה כנגד הנתבעת התיישנה.
לצורך הוכחת טענה זו יש לדון ולהכריע בשאלות מורכבות ומשולבות של עובדה ומשפט, וממילא לא ניתן ולא נכון להכריע בה בשלב מקדמי זה.
סיכום
הבקשה נדחית.
