התובע נישאל בחקירתו הנגדית בנוגע לתאונה הנ''ל ותיאר אותה (עמוד 28 שורות 1 – 4):
"נסעתי עם רכב איסוזו טנדר. הייתי בעבודה ביישוב מנוף, הייתה אמורה להיות לי פגישה עם אחד הקבלנים שהיה אמור לבצע קו ביוב והפגישה לא היתקיימה, הוא לא הגיע. כשיצאתי ממנוף לא יודע מה קרה, כנראה נרדמתי, אני לא זוכר מה קרה בודאות, כנראה נרדמתי, הרכב שלי סטה מהכביש וניכנס בסלע."
התובע הגיע לחדר המיון בבית החולים גליל מערבי בנהריה ביום התאונה בשעה 14:51 והתלונן כי היה מעורב בתאונת דרכים (עמוד 22 לתיק המוצגים).
הנציבות קבעה במכתבה מיום 18.5.16 שלאחר הוועצות עם אגף התביעה בנציבות אין עילה להמשיך בחקירה כנגד התובע ויש לגנוז את התיק (עמוד 41 לאסופת המסמכים שהגיש התובע ביום 15.5.22); אולם, ממכתב הנציבות לא עולה כי התובע לא עבר את עבירות המשמעת המיוחסות לו. בנוסף, סביר להניח כי בין היתר שקלה הנציבות כי לא ניתן לפתוח מחדש את ארוע הדורבנים בשל מידע חדש שעה שהתובע כבר נענש בגינו, ובשל היתיישנות, כעולה ממכתב ב''כ (פסקאות 5 ו – 6 למכתבו מיום 3.9.14 עמודים 22 ו – 23 לאסופת המסמכים שהגיש התובע ביום 15.5.22)
ביום 21.11.17 הוגשה לתובע הודעה על שימוע בדבר כוונה לפטרו מפאת מחלה ואובדן כושר עבודה (עמוד 43 לאסופת המסמכים שהגיש התובע ביום 15.5.22).
חרף זאת, לא ניסה התובע, לאחר קביעת נכותו הצמיתה וסיום טיפוליו הרפואיים ביום 1.1.17 למצוא לעצמו עיסוק אחר אלא סרב להפסיק את עבודתו ברשות; זאת, למרות שבחודש 11/2017 קיבל הודעה על שימוע לשם הפסקת עבודתו עקב מחלה ואובדן כושר עבודה (עמוד 43 למסמכים נוספים שצרף התובע לסיכומיו מיום 15.5.22) והסביר זאת בנימוק של אובדן זכויות וציפייתו לחזור לרשות בעתיד (עמוד 35 שורות 13 – 16):
"אם אני מבקש שיפטרו אותי אני אאבד זכויות שאני לא רוצה לאבד. יש לי תקווה שאני איחזור לעבודה. אני איחזור לעבוד ברשות הטבע והגנים, ברגע שיתחלפו כמה אנשים ברשות אני איחזור."
איני יכול לקבל טיעון זה ולחשב את הפסדיו של התובע כבעל אי כושר מלא אך ורק לאור ציפיותיו לחזור למקום עבודתו הקודם שבכל מקרה לא היה רוצה להמשיך ולהעסיקו, גם אילמלא התאונה, כפי שקבעתי.
...
על כן, דין התביעה להדחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד.
ההליך
לאחר הגשת כתב ההגנה עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל''ל.
בית המשפט נעתר לבקשה וערכאת הערעור צמצמה את היקף בדיקתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באופן שיתייחס לעמ''ש מותני בלבד.
על כן, אני קובע כי הפגיעה ביכולת השתכרותו של התובע היא בשיעור של 32%.
מכפלת סכום זה בשיעור הגריעה מיכולת השתכרותו של התובע בשיעור 32% בצירוף הסכומים של כאב וסבל, עזרה והוצאות כאמור בפסק דין זה מביא לסכום הנופל מתגמולי המל''ל.
על כן, אני דוחה את התביעה.
אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ''ט עו''ד בסך של 20,000 ₪.
