תביעה נגד ביטוח לאומי בעניין סמכות עניינית

רקע ותמצית טענות הצדדים לפניי בקשת הנתבע (להלן: "המבקש" או "המוסד לביטוח לאומי") לדחיית התביעה על הסף, הן בשל מעשה בית דין והן בשל חוסר סמכות עניינית, זאת בהתאם להוראות תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984.

לטענתו, מדובר בתביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח הלאומי באשר לאי תשלום קצבה מיוחדת, ואשר בהתאם להוראות סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995, הסמכות הייחודית לידון בה מסורה לבית הדין האיזורי לעבודה.

...

לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הסעד המבוקש בכתב התביעה צומח מעילת קיפוח בזכות לגמלה, הנטענת, מכוח חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו, והסעד המבוקש עניינו מתן קצבה מיוחדת להחזקת רכב.

לאור המסקנה אליה הגעתי, ולאחר שנוכחתי כי התביעה שהוגשה בפניי אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, עומדות בפניי שתי אפשרויות חלופיות: העברת הדיון לבית המשפט המוסמך בהתאם לאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בחלקה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית.

לצד הבקשה לצוי מניעה הוגשה "תביעה נגד הביטוח הלאומי וכן ערעור על החלטת המשיב ובקשה לסעד הצהרתי". התביעה הופנתה נגד החלטת המוסד שלא לקבל סופית דוח זכויים שהועבר אליו על ידי המבקשים.

בנסיבות אלה ולאור הוראת סעיף 399 לחוק הביטוח הלאומי, שלפיה 'בית משפט שלום הוא המוסמך לידון בכל תביעה לפי סעיף 398', מתעוררת, בין היתר, השאלה אם לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית לידון בתקיפת החלטה לזמן את פלוני לחקירה מכוח הפקודה.

על כפל כובעים זה עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 4542/18 אבו חדיר נ' השר לביטחון פנים (28.1.2019), כך: "לחוקרים מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) מוענקות מיגוון סמכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), ובהן הסמכות להכנס לבתיהם של מבוטחים ולמקומות העבודה שלהם, ולדרוש מכל גוף צבורי להציג מסמכים הרלוואנטיים לחקירה (ראו סעיפים 146(ב), 383(א)

ההסמכה לחקירות באזהרה ניתנת לתקופות זמן מוגבלות ומחודשת באופן עתי, אך יובהר כבר עתה, כי היא אינה תנאי הכרחי לעבודה כחוקר במל"ל ומי שלא הוסמך לכך, יכול לשמש כחוקר מטעם הביטוח הלאומי בנוגע לעבירות מנהליות על חוק הביטוח הלאומי.

...

לא מצאנו הצדקה לקבל את טענות המבקשים לגופן, שעיקריהן והנימוקים לדחייתן מפורטים להלן: לטענת המבקשים, לאור הסיפה של סעיף 383(ב) לחוק – "ובלבד שלא יידרש אדם לתת תשובה או עדות העלולות להפלילו" – חוקרי המוסד אינם מוסמכים לחקור תחת אזהרה ובפרט נאסר עליהם לחקור נחקר על דברים העלולים להפלילו.

כמו כן, לא מצאנו להידרש לשאלת הפער הלכאורי בין הסעדים שנכללו בבקשה לסעדים זמניים לבין אלה שבכתב התביעה.

סוף דבר – לא מצאנו מקום ליתן רשות ערעור.

המבקשים ישלמו למוסד הוצאות משפט בסכום של 7,500 ₪.

הבקשה שבפניי לטענת הנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 391(8) חוק הביטוח הלאומי, הסמכות העניינית לידון בתובענה מסורה לבית הדין האיזורי לעבודה ולא לבית משפט זה. עוד טענה הנתבעת, כי יש למחוק את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות שכר טירחת עורך דין בהתאם לתקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט- 2018.

הבקשה הועברה לתגובת תובע, אשר טען שמדובר בתביעה כספית, המצויה בתחום סמכותו של בית משפט זה מאחר ומדובר בתביעה שעניינה החזר שכר טירחה ופצוי בשל עוגמת נפש בגין סיוע לוקה בחסר, שלטענתו, הנתבעת העניקה לו, בתביעה לשירותים מיוחדים נגד ביטוח לאומי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, נחה דעתי שהסמכות העניינית לדון בתובענה שבפניי אכן מסורה באופן ייחודי לבית הדין לעבודה, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן: הסמכות העניינית יורדת לשורש פעולתו של בית המשפט, והיא מוכרעת על פי הוראות סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט.

אם זאת אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.

בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

תחילה מפנה המל"ל לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, שבו נקבע כי לביה"ד נתונה סמכות ייחודית לידון "בכל ענין שמוענקת לבית הדין האיזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי". בהמשך לכך, בסעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי ביה"ד לעבודה הוא בעל הסמכות הייחודית לידון בתובענות "של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". לעמדת המל"ל, הוראות אלה הו הוראות ספציפיות שגוברות על ההסדר הכללי שקבוע בחוק תובענות ייצוגיות לעניין סמכות עניינית.

...

בנקודה זו יובהר כי אין חולק שתביעתם האישית של המשיבים, אילו הייתה מוגשת ככזו, הייתה מצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), ולצורך פישוט הדיון ייאמר כי סעיף זה מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעניינים הקשורים במל"ל. אך מכיוון שסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה איננו מנוי בפרט 10 לתוספת, הגיע בית המשפט למסקנה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתובענות ייצוגיות נגד המל"ל. לגישת בית המשפט, תובענה ייצוגית נגד המל"ל יכולה להיות מוגשת רק לפי פרט 11 לתוספת, והיא תידון בבית המשפט לעניינים מינהליים.

כמצוין לעיל, נימוק נוסף לעמדתו מצא בית המשפט המחוזי ברשימת העילות המנויות בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר אם תישמע דעתי, הבקשה למתן רשות ערעור תתקבל וכמוה גם הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת הסמכות העניינית.

אף על פי כן, כאשר נדרשת הכרעה, אף אני סבורה כי הכף אכן נוטה לעבר בית הדין לעבודה, שאל פתחו חוזרים ומגיעים גם עניינים רבים שבליבם שאלות מתחום המשפט המינהלי (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 191-185 (2017)).

בית המשפט קבע כי בטרם ניתן להכריע בטענות התובע כנגד הליכי הגבייה, יש בראש ובראשונה להכריע בטענות הצדדים בכל הנוגע לבקשתו של התובע להשפט, ואולם הכרעה בעיניין זה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה. בית המשפט הוסיף כי בית המשפט לעניינים מקומיים ניתח את העובדות וקבע ממצאים בטענות העומדות בבסיס התביעה.

בדיון הוסיף התובע כי בפסיקת בית המשפט לתביעות קטנות אשר דנה בעבר בתביעה שהוגשה כנגד הביטוח הלאומי, נדחתה טענת הביטוח הלאומי בדבר העדר סמכות זאת משנקבע כי הביטוח הלאומי טען בהליך קודם שהסמכות היא לבית המשפט האזרחי.

...

התובע הגיש לנתבעת בקשה "לביטול הקנס או לחילופין הודעה על רצון להישפט". ביוני 2017 הודיעה הנתבעת כי בקשתו של התובע לביטול הודעת התשלום, נדחית הן משהוגשה באיחור, והן מהטעם שאין בנסיבות שנטענו כדי לאיין ביצוע העבירה המיוחסת לתובע.

בכל הכבוד, טיעון זה אין בידי לקבל.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין, בשים לב לסכום התביעה לשלב המקדמי בו אני מורה על דחייתה וכן בהתחשב בכך שמדובר בתביעה זהה לתביעה קודמת שנמחקה, אני קובעת כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.