תביעה מכח חוק איסור לשון הרע על הוצאת דיבה

בפניי תובענה כספית מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 מיום 29.7.2018 בסכום של 50,000 ₪.

בו ביום שלח התובע אל הנתבעות הודעת מייל שבמסגרתה טען כדלקמן : "יש לכן בדיוק 24 שעות מעכשיו על מנת להיתנצל ולחזור בכן באותו הפורום, מהטענה שאני גנב וחן שקרנית. אם לא כן, אגיש כנגד שתיכן תביעה על הוצאת דיבה, והאמינו לי, אני לא מאיים איומי סרק". למחרת היום (בתאריך 30.5.2018) שלחו הנתבעות מכתב מייל נוסף לכלל דיירי הבניין שבמסגרתו קבלו השתיים על דרך התנהלותם של התובעים ב"כובעם" כנציגי ועד הבית המשותף.

בפסיקת פיצויים סטאטוטוריים מכח חוק איסור לשון הרע על ביהמ"ש לבחון את הנזק ולקבוע פיצויים מתאימים בהיתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה ובסבל שהוא חווה, בטיב הפירסום ובאמינותו, בהקף התפוצה של הפירסום ובמידת הפגיעה שיש בפירסום.

...

אשר על כן, אף בנוגע לאמירה זו לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענתן בנוגע למעילה כספית כלשהי מצד התובעים בכספי הועד בסיוע שכנים וחברי ועד נוספים, לצורך מימון שכר טרחתה של האדריכלית, ומשכך, סבורני שבנסיבות הללו לא מתקיימת הגנת של "אמת הפרסום" בכל הנוגע לאמירה זו קל וחומר משלא הוגשה על ידן בשום שלב של ההתדיינות תובענה כספית להשבת הכספים הנטענים (או לחילופין תביעה הצהרתית בנוגע לזכותן הנטענת בחצר המשותפת) ומשלא הוצגו ראיות לכך שמשטרת ישראל מצאה לנכון להעמיד מאן דהוא בגין המעשים המיוחסים להם.

סבורני שהנתבעות היו משוכנעות באמיתות דבריהן, ודבקותן בכך ניכרה לכל אורך ההליך המשפטי, אולם מנגד נראה כאילו הנתבעות עשו להן מטרה ונוהג, להכפיש את התובעים בפני השכנים, כאשר גם אם היו מודעים השכנים שזהו אופי התנהגותן של הנתבעות, עדיין מדובר באותם ביזוי והשפלה מפניהם בא דבר החקיקה להגן, ובהתאם ראוי לחייב הנתבעות בפיצוי בגין העוולה, תוך פסיקת סכום שעד כובה הפיצוי הסטטוטורי, ואשר גובהו יוערך על ידי בית המשפט בהתחשב גם ביתר השיקולים, ובהם היקף הפרסום, החזרה עליו וכיו"ב כנזכר לעיל.

סוף דבר : בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה הנני מוצא לנכון לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי כספי לטובת התובעים, ביחד ולחוד, בסכום כולל של 20,000 ₪ .

מבוא ותמצית הטענות בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף, מכוח ההגנות הקבועות בסעיפים 13 (5) ו- 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק אזור לשון הרע").

כמו כן, יש להכריע האם מכתב התראה הכולל הוצאת דיבה חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיף 13 (5) ו – (7) לחוק איסור לשון הרע, למרות שלבסוף לא ניפתח הליך משפטי בעקבותיו.

...

סבורני, כי על מנת לברר האם המכתב נשלח "במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין זיידמן, עמוד 624), האם נשלח ככזה על מנת לחסות תחת איצטלת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, וכן כלום קיים קשר מהותי בין ההליך, שלבסוף לא הוגש כנגד החברה, לבין משלוח המכתב, אין מנוס משמיעת ראיות.

אמנם, מבלי לקבוע מסמרות, על פני הדברים ומהמסמכים שלפניי, וכן מתוכנו של המכתב, עולה כי לכאורה קיים קשר מהותי כאמור, אך כפי שבואר לעיל, עסקינן בבקשה לסילוק על הסף, צעד שיתבצע במקרים קיצוניים בלבד וכאשר נעלה מכל ספק כי דין התביעה דחייה, ללא צורך בשמיעת הראיות.

בהינתן האמור, הבקשה נדחית.

] על רקע זה במסגרת פרק הדיון וההכרעה נצרכים אנו לבחון את טענת הנתבעת להרחבת חזית באופן שיש לדחות את טענות התובע על הוצאת לשון הרע אשר אינן באות לביטוי בכתב התביעה, לחילופין ובנוסף – את השאלה אם בעדויות שלפנינו המתייחסות לדברים שאמרו נציגי הנתבעת, לטענת התובע, לצדדים שלישיים; ובעדות שלפנינו על השיחה שקיים הרב יהונדב עציון עם הרב קוסטינר; ולהתנהלות של הנתבעת מול משרד החינוך בשאלת השכר לו זכאי התובע – מקימות עילה לפצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

...

הנתבעת תשלם לתובע פיצויי על פיטורים שלא כדין, כמפורט בסעיף 61 לפסק הדין.

התביעה שכנגד נדחית.

משהתקבלה תביעת התובע ונדחתה תביעת התובעת שכנגד, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 25,000 ₪.

ואצטט אחד מפסק הדין המאוחרים שמיצו הלכה הפסוקה שהשתרשה לפחות במהלך שני עשורים של פסיקה אפנה עניין זה לפסק דינו של כבוד הושפט אברהם אברהם בבית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 10265-12-21 בעיניין ניסים זמיר נ סעדיה ובלשון כבוד השופט אברהם אברהם בפסק הדין כאמור : "מתח מובנה קיים בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. זכותו של אדם להתבטא מסתיימת במקום שבו התבטאותו פוגע בזולתו. עם זאת, לא כל התבטאות פוגענית תחצה את הגבול שבין המותר (חופש הביטוי) לבין האסור (לשון הרע). דבריו של המערער כלפי המשיב ("על הפנים מפסידן") בהחלט אינם נעימים לאוזן, אלא שלהבנתי לא ניתן לראותם יותר מאשר דברי גידוף או קללה שיצאו מפיו של המערער כלפי המשיב, שאינם מגיעים כדי הוצאת דיבה.

על סוג זה של פירסום אמר בית המשפט העליון (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06) מפי כב' השופט א' ריבלין): "לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

...

סוף דבר לסיכום, את הדברים שפורסמו יש אכן לראות כדברי גידוף ומוטב היה אילו היו מפורסמים בנוסח תרבותי ולא מגדף .

54678313 עוד אוסיף, כי לא שוכנעתי שהנתבעים עשו את הפרסום מתוך כוונה ברורה ומובהקת לפגוע בתובעים אלא נוכח נסיבות המקרה כאשר התובעים תקפו את הנתבעים ובעיקר את הנתבעת 1 והנתבעת 5 והתובע 1 ממש גרם לחבלה חמורה לנתבעת 1 לשבר בידה .למרות זאת ובמקום להושיט עזרה לנתבעת 1 שנפגעה -טרחו השניים לברוח מן הזירה .

התוצאה היא שדוחה את התביעה .

ואולם על מנת לקבוע אם האמירה הנ"ל הנה בגדר לשון הרע ומגבשת עוולה של הוצאת לשון הרע על פי החוק, יש לבחון הכיצד היא נתפסת בעיני האדם הסביר בשים לב לנסיבות והקשר הדברים שבהם היא נאמרה.

בפרשת בן גביר שהוזכרה לעיל נפסק כדלקמן: "לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע...... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

אמנם לא הוכח כי הערייה הרשתה ו/או אישררה את ההתבטאויות נשוא התביעה, אולם בהנתן העובדה שהוצאת לשון הרע נעשתה כשהנתבע ביצע את תפקידו בערייה כעוזר ראש העיר, ואף על פי שמעשהו היה בבחינת ביצוע לא נאות של התפקיד, הרי רואים בו כמעשה שהעירייה חבה בו מכח אחריותה השילוחית על פי סעיף 16 (ב) לפקודה (בעיניין זה ראה ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו (10.03.2003).

...

על כן הנני קובעת כי העירייה חבה עם הנתבע, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסכומים שנפסקו בסעיף 24 לעיל.

סוף דבר הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסכומים שנפסקו בסעיף 24 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.