יצוין כי בכל שנה לאורך השנים מאז שנת 2009 נחתם בין הצדדים הסכם היתקשרות נוסף, דומה, אך במהלך השנים עודכנה התמורה, כך שבסופה של התקופה הרויח התובע סך של 2,500 ₪ כולל מע"מ בגין ניהול מקצועי וכן בגין אימון חודשי של קבוצת ילדים, סך של 3,000 ₪ כולל מע"מ בגין אימון חודשי נוער ועוד 10% מההכנסות בגין ניהול בית הספר לכדורסל, וכן 50% מהרווח שהיתקבל ממחנות האימונים שהתקיימו בחופשות חנוכה, פסח והחופש הגדול.
להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית אין מחלוקת כי התובע ניהל את מחלקת הכדורסל של גני תקווה במשך 13 שנים ברציפות, ובכלל זה שימש כמנהל המקצועי של בית-הספר לכדורסל ושל ליגת הכדורסל, וביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר (כפי שעולה בבירור ממכתבו של מר כלפון אותו צטטנו במלואו מוקדם יותר בפסק דין זה, נספח 2 לכתב התביעה).
הינה כי כן, המדובר במבנה היתקשרות התואם יותר שותפות עסקית – שבה היה לתובע שיקול דעת רחב בשאלה הזמן שישקיע ב"עסק הכדורסל" והתשלום שישולם למאמנים שיועסקו בו – מאשר יחסי עבודה (ונציין בהקשר זה כי הנתבעת 2 טענה – וטענה זו לא נסתרה – כי מדובר בדרך היתקשרות מקובלת אצלה, והיא העסיקה בדיוק בדרך זו גם את המנהל המקצועי של ענף הכדורגל, ראו עדות פז, עמ' 30 ש' 1, ואילו טענת התובע בסעיף 75 לסיכומיו לפיה אותו מנהל מקצועי בכדורגל הרויח פי ארבע ממנו לא הוכחה במסמכים או עדים כלשהם).
זאת, במיוחד בשים לב לכך שכבר בכתב התביעה הודה התובע כי הוא "לא היתנגד לכך שיועסק כקבלן ויחול עליו הסכם גידרון, אולם ביקש תגמול כנגד זה בשיעור של 150% משכרם של השכירים – מה שלא קרה בפועל". במילים אחרות, התובע מודה כי ככל שהיתה התמורה שקבל גבוהה יותר, הרי שהעסקתו כקבלן היתה נכונה ומתאימה לו. ברם, כפי שציינו מוקדם יותר, גובה התמורה שקבל התובע היתה תלויה במידה לא מבוטלת ב"ביצועיו" בעבודתו, שכן הצלחה של בית-הספר והקייטנות היתה באה להיות ביטוי בעליה בהכנסות וברווחים (שמהם קיבל אחוזים), ובאופן דומה, החלטתו הלגיטימית לידרוש שכר גבוה יותר עבור מאמני הכדורסל השכירים הובילה לירידה בתמורה שקבל;
שביעית אשר למבחן התמורה, דהיינו האם התמורה ששולמה לתובע הייתה גבוהה בהרבה מהשכר שהיה משולם לו אילו היתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה – איננו סבורים כי בנסיבות העניין יש ליתן משקל למבחן זה, שכן כפי שכבר ציינו, הרי שבשונה משאר העובדים, חלק משמעותי שכרו של התובע נגזר מהתוצאות העסקיות (הכנסות ורווחים), כך שככל שהיה מצליח יותר בגיוס משתתפים לפעילות בית-הספר היה מגדיל את הכנסותיו, וככל שהיה מצליח להפחית בהוצאות הקייטנות – ובפרט לשכור מאמנים בשכר נמוך יותר – היתה התמורה שקבל עבור שירותיו גבוהה גם כן (וראו לעניין זה גם סעיף 2 למייל ששלחה גב' פז לתובע ביום 30.9.15, שבו הלינה על כך שהתובע על דעת עצמו וללא אישור מראש החליט להעסיק צוות נוסף בקייטנות (נספח 4 לכתב התביעה);
שמינית אשר למבחן התלות הכלכלית – על פי ההלכה הפסוקה, במקרים גבוליים עשויה קביעה עובדתית לפיה אדם היה תלוי כלכלית ולאורך שנים במעסיק מסויים להטיות את הכף לכיוון הכרה ביחסי עבודה (ע"ע 3000256/98 אייזיק נ' תה"ל – תיכנון המים לישראל (10.6.02)).
...
עם זאת, מצאנו לנכון לציין – שכן יש לכך לדעתנו חשיבות לכל הפחות לעניין ההוצאות – כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת התביעה כנגד הנתבעת 1 (המועצה המקומית), ודין התביעה כנגד נתבעת זו היה להידחות על הסף, בשל התיישנותה.
נציין כי אף אם היינו מגיעים למסקנה כי התקיימו יחסי עבודה והתובע זכאי לפיצויי פיטורים, ואלה היו מחושבים לפי כל תקופת העסקתו במקום העבודה – לרבות בגין התקופה שבה ההעסקה נעשתה ישירות על ידי המועצה – הרי שהגורם היחידי שהיה חייב בתשלומים הוא הנתבעת 2, שהיא המעסיקה האחרונה (וזאת בהתאם להוראות סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963));
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
