התובעת הגישה תביעה לתשלום מענק לחייל משוחרר שעבד בעבודה מועדפת/נידרשת, הנתבע, בהחלטתו מיום 24.12.13 דחה את תביעתה בנימוק כי לא עבדה בעבודה מועדפת/נידרשת כהגדרתה בחוק וכי לא עבדה פרקי הזמן המזכים במענק.
מר בן שטרית תיאר בעדותו את עבודת סימון השבילים כך: "ביום ראשון בבוקר כולם יוצאים מוקדם, מתקבצים בנקודה מסוימת או נאספים על ידי רכב שמשרת אותם ומאותו יום ראשון עד יום חמישי הם בשטח על פי תכנית עבודה ברורה והם מסמנים, בערבים הם בד"כ מגיעים לבתי ספר שדה על מנת ללון, בבוקר הם שוב קמים מוקדם בבוקרו יוצאים לאותו שטח שאמורים לסמן, מסמנים וכך חוזר חלילה מראשון עד חמישי" (עמ' 8 ש' 18-22).
...
הבחנה דומה לא נעשתה בתקנות (הכוונה לתקנות עבודה מועדפת, י.פ.)". אף הוספנו באותה פרשה, כי יש לבחון לא רק את העבודה הספציפית שביצע העובד, אלא אף את מקום העבודה. לפיכך, "מבחינת תכלית החוק לא די בעצם עשיית העבודה המועדפת. יש הכרח כי אותה עבודה תבוצע במקום עבודה שחסרים בו עובדים על פי צרכי המשק ואין זו דרישה פורמליסטית כלל. מלצר במסעדה למשל לא זכאי למענק להבדיל ממלצר בבית מלון, בשל צרכי המשק להפניית אנשים לבתי המלון. לכן דין הערעור להיחרץ על פי סיווג מקום העבודה במקרה שלפנינו. על פני הדברים מקום העבודה נראה בעיני יותר שייך לשירותים מאשר לבתי מלאכה".
עיננו הרואות, כי כאשר באים לבחון את זכאות המבוטח למענק, יש ליתן את הדעת הן על אופי עבודתו של המבוטח והן על אופי מקום עבודתו, ובכלל זאת יש לבחון האם מקום העבודה עונה על תכלית החוק, ובעניינו האם מתקיים אלמנט ייצרני בבית המלאכה שבו הועסקה המשיבה.
משכך, אך ברור הוא כי עבודתה של המשיבה בבית המלאכה איננה עונה על התכלית לשמה הותקן החוק ובנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי המשיבה איננה זכאית למענק עבודה מועדפת.
"
כאמור התביעה נדחית, אין צו להוצאות.
