תביעה לתשלום יתרת תמורה עבור שיפוץ חנות ושיקים

הצדדים התקשרו ביניהם בשנת 2015 לצורך ביצוע עבודות שפוץ ובנייה על ידי התובע בחנות "מאפה התאומים" ברמת גן בה החזיק הנתבע.

בכתב התביעה נטען כי מני אז הנתבע מסרב לשלם לתובע את יתרת השכר המוסכם, בסך כולל של 59,400 ₪ .

גם באותו פתח שבקש זמיר למצוא מחוץ ללשון חוק חוזה קבלנות ולפיו התערערות האמון של המזמין בקבלן עשויה להקים טעם סביר לאי מתן אפשרות לקבלן לתקן את הפגם [ראו זמיר, עמ' 510], לא יוכל הנתבע להדחק.

להבדיל מהתובע שגירסתו לעניין זה הייתה חד משמעית, הנתבע אף לא הציג גרסה עובדתית צלולה ביחס לעילת סרובו לשלם לתובע את יתרת התמורה, אשר הציתה את המחלוקת ביום 10.4.15, ואף לא תאור מספק של חילופי הדברים בין הצדדים באותו יום [ראו לעניין זה נסוחם של סעיפים 7-8 ו-12 לתצהירו, העשויים מן הגורן ומן היקב, אל מול גירסתו בעמ' 24, שורות 19-22 לפרוטוקול].

על כן אטעים כי מבעד לעדותו של התובע, לרבות הנימה הבוטה והווכחנית של דבריו, השתקפו במהלך הדיון זרעי פורענות של גישה כוחנית במשאו ומתנו עם הבריות שעשויה להנהיר את שורש הסיכסוך עם התובע [ראו, לבד מאוזנו של בית המשפט, גם את הסימנים לכך בעמ' 30 לפרוטוקול שורות 15-16, עמ' 31, שורות 32-38, עמ' 32, שורות 1-2] למעלה מן הצורך, נוכח האמור לעיל, אצביע על כך שחוות דעת המומחה, רוב מניינה על סך של 30,000 ₪ שלגביו מצוין רק "הקבלן שבר ריהוט בערך של 30,000 ₪", והנתבע הודה שלמעשה סכום זה מסתמך על כך "ששאלתי את הבעלים שהיו קודם, והוא הראה לי חשבונית שהוא שילם עבור איבזור החנות בריהוט הזה" [ראו בעמ' 30 לפרוטוקול, שורות 19-30].

...

לאחר שמיעת העדויות, עיון בחומר הראיות, והתעמקות בסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, ואת הכרעתי זו אנמק להלן בתמציתיות הנדרשת על פי תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 במתן פסק דין בהליך המתנהל בסדר דין מהיר.

התוצאה – הנתבע ישלם לתובע את הסך של 29,900 ₪, וזאת בתוך 30 ימים.

על פי הסכם הקומבינאציה (להלן: ההסכם), התחייבה החברה לשפץ את הבניין ולבצע תוספת בניה.

ביום 28.2.17 הגישו המבקשות לבית המשפט זה תובענה אשר עודנה תלויה ועומדת (להלן: ת"א 61420-02-17) במסגרתה עתרו בין היתר לפצוי בגין איחור בהשלמת עבודות הבנייה, לפיצויים בגין ליקויי בנייה, לתשלום יתרת התמורה הכספית בגין ההסכם, לתשלום עבור הוצאות רישום הבית המשותף, לפיצויים בגין טפול בתלונות הדיירים בבניין ולתשלום עבור הפסד דמי השכירות של חנות בבניין.

כפי שנקבע בע"א 9294/07 אליס יוספזון נ' י.ד. זוהר יבוא ושיווק (2000) בע"מ (7.4.08): "...הבעת עמדה או דיעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים, וכי עצם העובדה כי השופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה כשלעצמה, להביא לפסילתו". עיקר טענת המבקשים בבקשת פסלות זו היא כי התביעה דנן עוסקת בעניינים זהים לאלה שנידונו והוכרעו כבר על ידי מותב זה בתיקים בהם דן בעבר ובעיקר כי התובענה כעת הנה המשך ישיר להליך הקודם.

...

תמצית טענות המשיבה יש לדחות את הבקשה על הסף.

" בע"א 1427/06 פלוני נ' פלוני (23.08.2006)‏‏ נקבע כי: "כבר נקבע, כי עצם העובדה כי שופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה כשלעצמה להביא לפסילתו... גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מליישב בדין ... ההנחה המגולמת בכלל זה הינה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק אחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר ... לכן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בשל העובדה שהמערער היה צד לדיון בהליך קודם, ובאיזו מידה יכול בית המשפט להבחין בין הראיות והעובדות שבפניו לבין עניינים שאירעו בהליך או בהליכים קודמים. ... השאלה העומדת להכרעה כעת אינה זהה לזו שעמדה ביסוד ההליך הקודם. ... חזקה על בית המשפט כי יכריע בתובענה הנוכחית לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שיובאו בפניו, ומבלי שלהליך הקודם תהיה השפעה פסולה כלשהי על החלטתו. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי קיים יסוד לחשש כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער, ולא ניתן לומר כי הדיון בתובענה הנוכחית בפני בית המשפט הוא בבחינת "משחק מכור"".

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

על פי הסכם הקומבינאציה (להלן: ההסכם), התחייבה החברה לשפץ את הבניין ולבצע תוספת בניה.

ביום 28.2.17 הגישו המבקשות את התובענה דנן במסגרתה עתרו בין היתר לפצוי בגין איחור בהשלמת עבודות הבנייה, לפיצויים בגין ליקויי בנייה, לתשלום יתרת התמורה הכספית בגין ההסכם, לתשלום עבור הוצאות רישום הבית המשותף, לפיצויים בגין טפול בתלונות הדיירים בבניין ולתשלום עבור הפסד דמי השכירות של חנות בבניין.

חשד בלבד ואף חשד סביר כמו גם חששות סובייקטיביים, אין בהם די. אין בעובדה שהמותב דן והכריע בהליך הקודם כדי להקים עילת פסלות ואין בכך למנוע ממנו להמשיך ולדון בתביעה.

...

משהוגשו תשובה לבקשה ותגובה לתשובה, ניתנת כעת החלטתי בבקשה תמצית טענות המבקשות על מותב זה לפסול עצמו מלדון בהליך דנן.

כב' השופט ברק קבע בע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (29.07.1996)‏ כי: ‏"בסופו של דבר, הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן... השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט פסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד – זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט – נפגעים ממעשה הפסילה... אין לקיום תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה". ראה גם: ע"א 2912/99 אלפא בטון בע"מ נ' עודד גולד (26.5.99); ע"א 3168/18 שרון שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (11.6.18).

סיכומו של דבר: אין כל עילה לפסילת המותב ודין הבקשה להידחות.

המבקשות ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

על פי הסכם הקומבינאציה (להלן: "ההסכם"), התחייבה החברה לשפץ חלק מהבניין ולבצע תוספות בנייה.

בין היתר עותרות המבקשות בתביעה לפצוי בגין האיחור בהשלמת עבודות הבנייה, לפיצויים בגין ליקויי בנייה, לתשלום יתרת התמורה הכספית בגין ההסכם, לתשלום עבור הוצאות רישום הבית המשותף, לפיצויים בגין טפול בתלונות הדיירים בבניין ולתשלום עבור הפסד דמי שכירות של חנות בבניין.

כפי שנקבע בע"א 9294/07 אליס יוספזון נ' י.ד. זוהר יבוא ושיווק (2000) בע"מ (7.4.08)): "...הבעת עמדה או דיעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים, וכי עצם העובדה כי השופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה כשלעצמה, להביא לפסילתו...גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה, אין כדי לפסול את השופט מליישב בדין... ההנחה העומדת ביסוד כלל זה הנה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד, לבין הראיות שבתיק האחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר". נפסק גם כי: "הלכה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב היתערבות ערכאת העירעור... כמו כן, כבר נפסק כי החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון מקובלת ואינה פוסלת את השופט כל עוד לא קבעה ערכאת העירעור אחרת" (ע"א 9509/07 שמעון כהן נ' רמי גולן (17.4.08)).

...

בע"פ 1791/11 אברהם כהן נ' עיריית חדרה (3.4.11)) נקבע כי: "הכלל הבסיסי הוא כי הגשת תלונה או תביעה כנגד שופט אינה יכולה להוות כשלעצמה עילת פסלות...ביסודו של כלל זה הטעם לפיו אין לאפשר לבעלי דין לנסות ולהחליף את השופט הדן בעניינם ללא כל יסוד בדין, מהטעם היחיד שהוגשה על ידם תלונה כנגד השופט, שיכול שאין בה ממש". אם מקרה מהסוג הנ"ל לא מהווה עילה לפסילת שופט, קל וחומר במקרה דנן, שעה שבהמ"ש לא הביע כל עמדה ביחס לתביעה ולסיכוייה.

סיכומו של דבר: אין כל עילה לפסילת המותב ודין הבקשה להידחות.

המבקשות ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

לפי סעיף 2.9 להסכם, גרופ התחייבה לבצע עבודות בממכר ובפרויקט כדלקמן: "2.9 המכור (טעות במקור – מ.ב.) מתחייב לבצע את העבודות הבאות: התקנת 9 מזגנים 1 כ"ס, אלומיניום בכלל החנויות בכניסות, חשמל, איטום וטפול ופתרון קבוע ואסתטי לכלל הנזילות, תאורת חוץ ופנים, שפוץ שירותים ומדרגות נעות התחייבות המוכרת כי הרוכש, על אף האמור בהסכם זה, לא יישא בכל עלות שהיא לגבי שפוץ הבניין ו/או חלקו ו/או אחזקתו ו/או שיפורו ו/או השבחתו ו/או כל שינוי בו וכן התחייבות המוכרת לשאת בכל הטיפול בשטח החצוני לחנויות טרם למכירתם של היחידות לצד ג'..." סעיף 3.1 להסכם היתייחס לנושא אי התאמה וקבע בין היתר שהממכר נמכר AS IS: "הקונה מצהיר ומאשר, כי ראה ובדק היטב את האולם וסביבתו ואת מצבו הפיזי, המשפטי, התיכנוני והרשומי בכל הרשויות והמוסדות הרלוואנטיים לפני חתימתו על הסכם זה, וכן בדק וידועים לו פרטי התב"ע החלה לגבי המיגרש. כמו כן בדק הקונה את תכניות בנין העיר החלות על אתרים הסמוכים למגרש ואת פוטנציאל הבניה הקיים לגביהם וכי הוא מצא אותו מתאים לכל צרכיו ומטרותיו, וכי הוא במצב טוב ותקין ולשביעות רצונו המלאה והנו רוכש אותו במצבו ביום חתימת הסכם זה (AS IS), למעט המפורט בהסכם זה ולמעט טענות בגין פגם ו/או מום נסתר אשר היו ידועים למוכר והוא לא גילה אותם לרוכש מראש ובכתב ערב חתימת הסכם זה." התמורה וההוראות בקשר למסירה: לפי סעיף 10.1 להסכם התמורה המוסכמת בגין הממכר עמדה על סכום של 2,500,000 ₪ בצרוף מע"מ. התמורה הייתה אמורה להיות משולמת בשמונה תשלומים בסכום של 368,500 ₪ כל אחד (כולל מע"מ) (לאור שיעור המע"מ שחל באותו זמן), החל מיום חתימת ההסכם, וכן ב- 12 לכל חודש בחודשים מרץ – ספטמבר 2015.

לטענת גרופ – סכום של 131,500 ₪ בצרוף מע"מ (וסך הכול 153,855 ₪) שולם עבור ביצוע עבודות נוספות שהוסכמו מאוחר יותר, והיתרה – 68,500 ₪ בצרוף מע"מ (סך הכול: 80,145 ₪) הייתה על חשבון תמורת הממכר (ראו: סעיף 24 לתצהירו הראשון של זרח, תגובת גרופ מיום 14.12.21 והחלטת בית המשפט מאותו יום).

שאלה שישית: האיחור הנטען במסירה – האם עקב העובדה שהממכר לא היה מוכן או עקב דחיות ביוזמת ואז (כדי לחמוק מתשלום יתרת התמורה או כדי לחסוך כספים) בכתב התביעה נתבע בגין האיחור במסירה סכום של 3,679,942.5 ₪ ובצרוף מקדמים לפי חוק המכר: 4,727,926 ₪.

בתחילת ההסכם הוגדרה המילה "הפרוייקט" כך (הדגשה בקוו – לא במקור): "קומת קרקע מסחריתם קיימת מעל 2 קומות מרתף קיימים (כך במקור – מ.ב.) (להלן: "המבנה הקיים") וכל מה שיבנה עליו ו/או מתחתיו וכמפורט בהסכם זה להלן, ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, ביניין מגורים, חנויות, דוכנים, אולמות, מרפסות מעברים שטחי חניה ושטחי מחסנים, וכל יחידה /או שטח אחר במיגרש ו/או כל שימוש חוקי אחר שיבחר ע"י החברה בהתאם להיתר בניה שהיתקבל ו/או יתקבל" בסעיף 4.2 להסכם נקבע כך (הדגשה בקוו – לא במקור): "4. הקמת הפרויקט ועריכת שינויים בתכניות הבניין ובפרויקט

...

התוצאה היא 746 מ"ר במקום 1,000 מ"ר. היחס נטו ברוטו בגלריה הוא כ- 167% כאשר נהוג יחס נטו ברוטו של 125%.

דיון והכרעה אני דוחה את התביעה ברכיב הארנונה.

נוסף לכך, אני מקבלת את טענתה של גרופ כי ואז נמנעה מלהביא נתונים מינימליים בקשר לגובה הארנונה, כך שרכיב זה לא הוכח גם מבחינת גובהו.