תביעה לתשלום יתרת תמורה עבור ריהוט שהושאר בדירה

עילת הביטול הנטענת כיום היתה ידועה לנתבע במועד חתימת ההסכם ועל כן אף אם נראה בתצהיר מתן הודעה על כך, הרי זה מעבר לזמן הסביר (ראו: ע"א 700/83, כהן נ' י. הרשקוביץ, פ"ד לט(4), 471; רע"א 7539/98, לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג (1) 721; ע"א 6234/00, ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(6), 769).

מאחר שהדירה ברחוב העלייה נועדה לשמש "בטוחה", אף שכמובן מבחינה משפטית לא היתה "בטוחה" כלל, היו הנתבעים מחויבים כלפי התובע לאפשר לו לרכוש אותה, וגם אם היתה מחלוקת בין הצדדים ביחס ליתרת התמורה שנידרש התובע לשלם עבור הדירה, אין בכך כדי לסייע לנתבעים או לשמש הגנה מפני התביעה.

פשיטא, שהעדיפו למכור את הדירה במחיר מלא, ולא לתובע, שבעסקה עמו היה עליהם לזכותו בגין הסכום ששילם כבר, סכום אותו העדיפו להשאיר בכיסם, בנוסף לתמורה המלאה שקבלו מצד ג' עבור הדירה.

...

סיכום כאמור, החלטתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע, בהתאם להתחייבותו החוזית מיום 3.9.14 במלואה.

לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 400,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.9.14 ועד מועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע סך של 25,740 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד ואת האגרה ששולמה בסך 10,367 ₪.

לדבריו, אף שהאישה כסתה מכספה את יתרת תשלומי המשכנתא, הוא העביר כספים רבים במזומן לצרכי הבית השותפים מ"טיפים" שנתנו לו לקוחות שביצע עבורם התקנות.

ולפיכך, אין לקבלה, כדלהלן: ראשית, נציין כי האישה טענה בכתבי הטענות שגם היא הביאה כספים מזומנים אשר קיבלה ממקורות שונים, כגון עבודה כבייביסיטר ותמיכת בני משפחתה מארה"ב, ולמה יש להעדיף את טענות האיש על טענות האישה? זאת ועוד, טענת הרו"ח מבוססות על תחביר שביצע בין ההוצאות בחשבון האישה בשנים אלו (981,623 ש"ח) לבין ההוצאות מחשבונו של האיש (431,717 ש"ח), כאשר הרו"ח חיבר את שני הסכומים שעולים לסך 1,413,340 ש"ח, וקיזז מסכום זה את הכנסות האישה בשנים אלו בסך כולל 1,146,564 ש"ח, ומשכך נשארה יתרה שלילית של 266,776 ש"ח. אולם טעה הרו"ח בגישה זו, כיון שאין להכניס את ההוצאות מחשבון האיש להוצאות מחשבון האישה, מאחר שבשנים אלו הצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים, כך שיש לחשב את הוצאות האישה בלבד כנגד הכנסותיה, מה שמביא אותנו לתוצאה של יתרה זכות לאישה בסך 164,941 ש"ח. בנוסף, גם אם צודק הרו"ח והאיש הישתתף במימון השותף של הוצאות הבית, אין בכך שום קשר לבעלות על הדירה.

זאת ועוד, גם הטענה כי האשה היא אשר שילמה בגפה את כל הדירה (פרט למס' מצומצם של תשלומי משכנתא שיצאו מחשבונו של האיש), בעיניי לא הוכח כי אכן האשה שילמה לבדה את כל התשלומים, שכן האיש טען כי תשלומי המשכנתא אשר שולמו מחשבון האשה אף הם הנם מטעמי מס, שכן הוא היה עובד כמתקין דלתות עבודה שכל תמורתה משולמת במזומן, (ואף לא יכל ככה"נ לעבוד בתמורה לתלוש מחמת שהיה מוכר כנכה בביטוח לאומי), והוא היה מעביר לאשה את תשלומי המשכנתא במזומן.

אולם למרות האמור, לאור טענות האשה, ועצם העובדה כי האשה ללא ספק נשאה בעיקר התשלומים לבדה, (הן את תשלום המחצית בעת רכישת הדירה והן את סילוק יתרת המשכנתא), הנראה לי כי מן הראוי מכח פשרה, לדחות את תביעת האיש לתשלום דמי שימוש בגין כל השנים בהם האשה התגוררה בדירה בגפה.

בנוסף, לפי סיכום בין הצדדים בפני בית הדין בעת הדיון, האישה תעביר לאיש סך 2,000 ש"ח בעבור הריהוט מבלי להודות בכוונת שתוף.

...

ואל יעלה על דעתך לומר כי האישה פחדה מריב ומדון, שכן מדובר באישה אשר הגישה כנגד האיש תלונות חמורות במשטרה אשר הובילו למעצרו לתקופה ארוכה אשר בסופו של דבר התבררו כתלונות שווא.

ולפיכך נראה לי כי בוודאי על כגון דא של גניבת מחצית דירתה הייתה משדדת את כל מערכות המשפט להשיב אליה את הגזלה אשר נגזלה מעימה.

בכתב התביעה קמא טען המבקש כי הוא הזמין מהמשיבים את הספרייה בהתאם למידות אשר הוא העביר אליהם (מוצג ת/1), אך כאשר הגיע המתקין מטעם המשיבים על מנת להתקין את הספרייה, הוא הבחין שחסרים שני חלקים ואף הבחין כי המידה של הספרייה כפי שיוצרה לא מתאימה לקיר אשר בצמוד אליו היא אמורה לעמוד, ולכן המתקין השאיר את הרכיבים בדירת המבקש ולא ביצע את ההתקנה.

באשר להסדר הכספי – המבקש טען כי הוא שילם עבור הספרייה 8,000 ₪.

עמדת המשיבים בביהמ"ש קמא הייתה שכאשר הגיע המתקין לביתו של המבקש, המבקש לא הסכים שהמתקין יבצע את ההרכבה של הספרייה, היות ולמעשה הוא לא הסכים לשלם למתקין את עלות ההובלה וההתקנה שהייתה אמורה להיות בסך של 1,200 ₪ נוספים ולכן המתקין השאיר את הרכיבים בדירת המבקש ועזב.

באשר לתשלום – נטען כי בשלב הראשון הזמין המבקש מאת המשיבים כמה פרטי ריהוט בסכום כולל של 12,900 ₪, אלא שלאחר מכן הוא ביקש לבטל חלק מההזמנה ולפנים משורת הדין הסכימו המשיבים לבטל חלק מההזמנה, למעט הספרייה, שכן לא ניתן היה לבטל את ההזמנה לגביה שכן היא כבר יוצרה והוכנה במיוחד על פי המידות שהזמין המבקש.

עוד טענו המשיבים, כי הלכה למעשה המבקש לא שילם את התמורה המלאה בגין הספרייה, 8,000 ₪, היות והוא שילם בשלב הראשון 4,000 ₪ והתשלום השני בסך 4,000 ₪ נוספים היה אמור להשתלם ב-3 תשלומים שוים בסך 1,333 ₪ כל אחד, אך התשלום האחרון מבין השלושה בוטל מטעמו של המבקש, כך שלמעשה טרם שולמו 1,333 ₪ ₪ והמבקש שילם עד כה רק 6,667 ₪ מתוך התמורה המוסכמת.

מתוך היתרה שנותרה לתשלום באותה עת, בסך 4,000 ₪, אשר הייתה אמורה להשתלם ב-3 תשלומים, שולמו רק ה-2 הראשונים.

...

אני מסכימה עם עמדת המשיבים ולפיה יש לשאול עצמנו כיצד קיימת תמונה של מסגרת הספרייה, שכן המתקין לא התקין את המסגרת בשעתו, וככל הנראה המבקש ביצע את ההתקנה של המסגרת בעצמו ואף בכך הוא פעל שלא בהתאם למוסכם שכן הוא לא אמור היה לבצע את ההתקנה לבד; אך אין בכך כדי לשנות מהמסקנה ולפיה יש צורך אמיתי מהותי לברר שמא נפלה טעות לגבי ייצור הספרייה.

אני ערה לכך כי השבת הצדדים לדיון חוזר בפני ביהמ"ש קמא הינה אפשרות שיש לעשות כל מאמץ ולהימנע ממנה, אני ערה לכך שהדבר מעמיס עומס נוסף על כב' ביהמ"ש קמא ואף יגרום להוצאות נוספות לצדדים, אך מצאתי שאין מנוס אלא לעשות כן במקרה זה - וכך אני מורה.

סיכום - אשר על כן, הערעור מתקבל באופן שהדיון ישוב לביהמ"ש קמא על מנת לברר את הנתונים מעלה ובהתאם, תינתן כל החלטה בהתאם למיטב שיקול דעתו של ביהמ"ש קמא.

כללי בפניי ערעור שהגישו חברת שי-אלי מזר, נגריה לרהיטים ובנין בע"מ (להלן: "החברה") ושני מנהליה ובעלי המניות בה - מר אילן מזר ומר אליעזר מזר (להלן: "מזר", בהתאמה) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) מיום 08.11.2020, במסגרתו נדונו שתי תביעות שהדיון בהן אוחד ושעניינן סיכסוך בין המשיבים לבין המערערים בנוגע להזמנת דלתות ורהיטים שהזמינו המשיבים מהמערערים והתקנתם בדירה חדשה שהמשיבים קנו (להלן: "הדירה").

המשיבה אינה מכחישה את ההזמנה ואף אינה מכחישה שהדלתות סופקו (אלה הדלתות לגביהן קבע מומחה בית המשפט כי קיימים בהן ליקויים), אך טענה כי צדק בית משפט קמא שקבע כי החברה לא הוכיחה בראיות שנותר חוב כלשהוא בגין הדלתות וכי ניתן לזה, בגין הדלתות זכוי בסך של 7,788 ₪.

הן בסעיף 70 לפסק הדין היתייחס בית משפט קמא להזמנת הדלתות וציין כי "עלות פריטי הנגרות, בהתאם להזמנה, הנה 117,340 ₪: 11,612 ₪ עבור הדלתות והיתרה עבור הרהיטים. אייל שילמה סך של 99,000 ₪. יתרת החוב היא, אפוא, 18,340 ₪". בסופו של דבר, בנוגע לתביעת הנגרייה קבע בית משפט קמא כי "על אייל לשלם לנגריה סך של 11,408 ₪ עבור ארון חדר הכביסה ועבור האי למטבח, ולהשיב את דלת הממ"ד או לשלם תמורתה 1,400 ₪". כאמור - לכך יש להוסיף את עלות הארון, כאמור בסעיף 37 לעיל, היינו - סך של 5,310 ₪ (כולל מע"מ) שהרי, משהוכח, כאמור, כי הארון אכן סופק והותקן ושהוא כלול ביתרת החוב, על נטלי לשלם לנגריה גם עבור הארון.

...

הן בסעיף 70 לפסק הדין התייחס בית משפט קמא להזמנת הדלתות וציין כי "עלות פריטי הנגרות, בהתאם להזמנה, הינה 117,340 ₪: 11,612 ₪ עבור הדלתות והיתרה עבור הרהיטים. אייל שילמה סך של 99,000 ₪. יתרת החוב היא, איפוא, 18,340 ₪". בסופו של דבר, בנוגע לתביעת הנגרייה קבע בית משפט קמא כי "על אייל לשלם לנגריה סך של 11,408 ₪ עבור ארון חדר הכביסה ועבור האי למטבח, ולהשיב את דלת הממ"ד או לשלם תמורתה 1,400 ₪". כאמור - לכך יש להוסיף את עלות הארון, כאמור בסעיף 37 לעיל, היינו - סך של 5,310 ₪ (כולל מע"מ) שהרי, משהוכח, כאמור, כי הארון אכן סופק והותקן ושהוא כלול ביתרת החוב, על נטלי לשלם לנגריה גם עבור הארון.

התוצאה היא שאני מקבלת את הערעור באופן חלקי בלבד, כדלקמן: מהסך של 47,600 ₪, אשר פסק בית משפט קמא, לנטלי, בסעיף 41 לפסק הדין, בגין הליקויים ברהיטים, על פי חוו"ד מומחה בית המשפט, יש להפחית 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא ועד לתשלום המלא בפועל [נכון להיום מדובר בסכום של 2032 ₪).

בשים לב לכך שרוב הערעור נדחה ורק חלקו הקטן התקבל, אני מחייבת את החברה לשלם לנטלי שכ"ט עו"ד בגין הערעור, בסך של 5,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ) נכון להיום.

לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את החוזים שכן החלו לעשות שימוש בדירות למגורים ללא שקבלו הסכמתה ובטרם שילמו את יתרת התמורה בטענה כי הם מבצעים קזוז עצמי של חבויות כספיות של התובעת כלפיהם (זאת לטענת התובעת, בנגוד לאמור בסעיף 20.9 להסכם האוסר על ביצוע קזוז עצמי).

גם היתנהלותה של התובעת מצביעה על כך שהסכימה כי המועד למסירת הדירות למגורים הנו בשלב מאוחר למועד שנקבע למסירת מעטפת שכן לא עמדה על שני התשלומים האחרונים על פי הוראות נספח ג': על פי הוראת נספח ג' להסכמי המכר, היה על הנתבעים לשלם ביום 1.6.18 סך של 775,000 ₪ עבור כל דירה, ויתרה של מיליון ₪ עד 7 ימים לפני המסירה.

הנתבעים יחויבו לפיכך בתשלום יתרת התמורה שנותרה בנכוי הסכום האמור.

בכל הזמנים הרלוואנטיים, לרבות במועד מאוחר לטופס האיכלוס, התובעת, נציגיה ופועליה, היו בשטח, והדעת נותנת כי אלה ראו כיצד הנתבעים מעבירים ריהוט ומכינים עצמם למעבר וככל שהיה בכך משום הפרה, מצופה כי התובעת הייתה נזעקת ולכל הפחות שולחת מכתב התראה חריף בעיניין על כי לא ניתן לאכלס את הדירות פיזית לפני גמר חשבון.

אשר להוצאות - נוכח התוצאה שאליה הגעתי, ובכלל זאת זכאות עקרונית של התובעת ליתרת תמורה אך זאת תוך הכרה בסכום גבוה יותר במרכיב הקיזוזים/זכויים מזה הנטען על ידה וקבלת התביעה שכנגד רק במרכיב הפצוי הסטאטוטורי בגין האיחור במסירת הדירות (תוך דחיית יתר ראשי הנזק), מצאתי להורות שכל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה. ניתן היום, כ"א אלול תשפ"ג, 07 07 ספטמבר 2023, בהיעדר הצדדים.

...

לאור כל האמור לעיל –יש לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת התמורה (14,200,000 ₪ - 11,955,316 ₪ שכבר שילמו=2,244,684 ₪) בקיזוז ניכויים בסך כולל מע"מ של 1,041,309 ₪ ,סה"כ 1,203,375 ₪.

כמפורט בסעיף 14 סיפא לעיל, אין מקום לפסוק הפרשים נוספים או ריבית פיגורים על סכום זה. אני דוחה את הרכיבים האחרים שנתבעו ע"י התובעת בתביעתה.

אני דוחה את הרכיבים האחרים שנתבעו ע"י הנתבעים בתביעתם שכנגד.