תביעה לתשלום יתרת תמורה בגין מכירת ברזל על פי הסכם

הסעדים המבוקשים בתביעה הם: לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 5,535,772 ש"ח בגין ברזל שסופק ולא שולם, ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית עד יום הגשת התביעה, סך של 5,772,039 ש"ח. וכן לאכוף על הנתבעת את ההסכמים ולחייבה להזמין את מלוא יתרת הברזל שטרם הוזמנה, בתמורה לתשלום המחירים שנקבעו בהסכמים, ולחלופין, לשלם לתובעת פיצוי בגין אובדן הרווח שניגרם לה עקב אי הזמנת יתרת הברזל.

בהתאם לתחשיב שערכה התובעת, ואשר צורף כנספח 9 לתצהיר חאייט, הרווח שנימנע מהתובעת כתוצאה מהפרת התחייבויות הנתבעת להזמין את מלוא הכמות המוסכמת הוא 3,527,027 ש"ח, ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד ההזמנה האחרונה של הנתבעת (אפריל 2014) ועד מועד הגשת התביעה – סך 4,209,990 ש"ח. התחשיב נעשה באופן פשוט ביותר וכלהלן: מחיר המכירה של טון ברזל לנתבעת בהתאם להסכמים, פחות מחיר העלות של טון ברזל לתובעת (קניה + הובלה), כפול הכמות שלא סופקה.

טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לפצוי בגין אובדן רווחים, הואיל ובהסכם נקבע שלא תהיה זכאית "לקבלת כל תשלום, סכום, תקבול, החזר, הוצאה, או תמורה נוספת כלשהיא בגין קיום התחייבויותיה לאספקת ברזל על פי הסכם זה". התשובה הברורה היא, שתביעתה של התובעת אינה לתמורה נוספת כלשהיא, אלא לאותה תמורה מוסכמת כפי שנקבעה בהסכמים בין הצדדים, או ליתר דיוק, רק לחלק קטן מאותה תמורה, אשר משקף את ההפרש בין התמורה המוסכמת לבין הוצאותיה של התובעת.

...

לסיכום, אני דוחה את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, בסך של 2,928,877 ש"ח, המבוססת על חוב נטען, בסכום זה, של ידפז כלפי סו"ב פיתוח.

התובעת טרם הוציאה חשבונית זיכוי, טרם פנתה לרשויות מע"מ, אינני יודע מה יעלה בענין זה בסופו של דבר, וברור שבית המשפט אינו יכול לקבוע כיום הפרשי הצמדה וריבית בגין סכום קרן, שהתובעת טרם זכתה בו וטרם נקבע לטובתה.

סיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,475,441 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; ובתוספת מלוא האגרה; וכן שכ"ט עו"ד של התובעת בסך 110,000ש"ח. האגרה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד התשלום בפועל.

לטענת התובעים, הנתבעת הפרה את ההסכם עמם לבצוע העבודה ובשל כך הם עותרים לחייבה בתשלום סך של 251,725 ₪, סכום המהוה עלות החומרים שהוזמנו בקיזוז הסך של 5,500 ₪ הנ"ל המהוות תמורת מכירת הברזל.

אין מחלוקת בין הצדדים, שביום 24.10.2019, נחתמה ההזמנה לאספקת והתקנת חלונות אלומיניום בבית המלון, אשר כללה את התמורה בגין ביצוע העבודה (נספח א' לתביעה).

יתרה מזו, הגם שמנכ"ל המלון טען תחילה בעדותו כי הוא הודיע למר עמוס על ביטול העסקה בין הצדדים (עמ' 10 לפרוטוקול , ש' 33), הרי שבהמשך עדותו הוא חזר בו ואישר כי ההסכם עם התובעים לא בוטל וכך העיד: "ש: מתי ביטלת עם נסי?

אלא מאי, לטענת הנתבעת, העובדה שהתובעים ידעו עוד ביום 27.11.19, ולכל המאוחר ביום 16.12.19, על ביטול ההסכם עמם ואף על פי כן הם המשיכו לבצע עבודות נוספות אצל הנתבעת ולא נקטו בכל פעולה בכדי לקיים את ההסכם, מעידה שהם הסכימו, הלכה למעשה, לביטול ההסכם.

מכאן, אני קובעת כי התובעים זכאים לפצוי בגין רכישת החומרים בסך של 64,888 ₪, בקיזוז סך של 5,500 ₪, בגין מכירת הברזל ובסה"כ פיצוי בסך של 59,388 ₪, בצרוף ריבית והצמדה מיום 23.12.19 , סך הכל- ₪ 65,951 ₪.

...

מכאן, אני קובעת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין רכישת החומרים בסך של 64,888 ₪, בקיזוז סך של 5,500 ₪, בגין מכירת הברזל ובסה"כ פיצוי בסך של 59,388 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 23.12.19 , סך הכל- ₪ 65,951 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 15,450 ₪.

על פי דו"ח מספר 3 מטעם מנהל ההסדר, הוגשו למשרדו 36 תביעות חוב בסך כולל של כ-36 מיליון ₪.

על פי ההסכם, מעבדות שכרה את החלקה בשטח של 21.5 דונם למשך 60 חודשים, בתמורה לסך של 10,000 ₪ לחודש, המשולמת אחת לששה חודשים, המקוזזים מסכום הנאמנות.

יפוי הכח יועבר לשוכר עם התקיימות מלוא התנאים לרכישה על פי הסכם זה והעברת מלוא התמורה בגין הרכישה לידי המשכיר".

בהקשר זה טענו המשיבים כי במקרקעין שהושכרו למעבדות היה פרדס מניב של גידולים: 800 עצי מנגו מניבים ועוד 100 עצי פקאן מניבים וכי מעבדות עקרה את העצים ומן המקום נעלמו (נגנבו) מחשב השקיה, צנורות מים, טפטפות ומתזים, לרבות גדר ושער ברזל.

אכן, נדמה כי היה מקום להביא לידיעת המשיבים את דבר פתיחת ההליך, אף שאין מדובר בנושה של החברה, לאור הפקדת מלוא התמורה בידי הנאמן, לצורך הבטחת תשלום התמורה בתשלומים חצי שנתיים ותשלום היתרה על פי אופציית רכישת המושכר.

לשם מימוש האופציה, ייערך הסכם מכר בין הצדדים ונציגי מעבדות יוכלו לטפל בהעברת הזכויות מהמשיבים למעבדות, על פי ייפוי הכוח הבלתי חוזר שהופקד במעמד חתימת ההסכם.

...

בנסיבות אלה, שוכנעתי כי לא התקיימו התנאים בחוק הנדרשים לשם הוראת ביטול ההסכם ואין מקום להורות על ביטולו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נדחית בקשת המשיבים להורות על ביטול ההסכם וניתנים הסעדים וההוראות כמפורט לעיל בפסקאות 26-30.

לאור התוצאה, המשיבים ישלמו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל, כדלקמן: לב"כ החברה – 5,000 ₪.

המשיב שב וטוען כי, סעיף 20 להסכם אינו מהוה תנאי מקפח בחוזה אחיד מאחר שנכרת בהמשך למכרז לצורכי המיכרז הספציפי.

כפי שהובהר בפסק דינו של בית משפט קמא בכל אחת מתשע התביעות שהדיון בהן אוחד, המעורבים היו כלי רכב בבעלות המשיב, אשר לא הושכרו לו על ידי המערערת, ורכב של המערערת שהושכר למשיב על פי ההסכם.

שלוש הקטגוריות של ההתקשרויות החוזיות הן אלה: חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים (כגון הסכם בין שתי חברות מסחריות למכירת נכס מקרקעין מסחרי (למהל, קניון) או הסכם למכירת חומרי גלם (למשל, ברזל) מיבואן למפעל); חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים (כגון הסכם למכירת מכונית יד שניה או הסכם להשכרת דירה בבעלות פרטית); חוזה צרכני, שהוא חוזה שמהצד האחד לו עומדים עוסק או עוסקים ומהצד השני אדם פרטי או בני אדם פרטיים (כגון חוזה עבודה אצל מעסיק גדול או חוזה הלוואה בנקאי).

" ובהמשך הובהר: "5. החוזה בו עסקינן הוא חוזה עסקי, דהיינו חוזה שכל הצדדים לו הם מתקשרים המנהלים עסקים והמיוצגים היטב. בחוזים מסוג זה קיימת כאמור חשיבות יתרה לכך שכללי הפרשנות שיופעלו יהיו כאלה היוצרים בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות בין עוסקים. הטעם לכך הוא שהמתקשרים בחוזה העיסקי הם שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בנסוח החוזה, ומודעים היטב לכללי הפרשנות החלים. בכך שונה החוזה העיסקי, מהחוזה הצרכני (חוזה בין עוסק לבין אדם פרטי שאינו מיוצג) ומהחוזה הפרטי (חוזה שכל הצדדים לו הם אנשים פרטיים בלתי מיוצגים), אשר לפחות צד אחד להם אינו מודע היטב לכללי הפרשנות החוזיים, ועל כן אינם מכלכלים צעדיהם בעת כריתת החוזה בהתאם להם.

מדובר בהתחייבות כספית המסתכמת ב-1.5 מיליון ₪ בשנה, שהמערערת היתה מוכנה לקבל על עצמה בין יתר התחייבויותיה בתמורה להתקשרות עסקית שהיתה חשובה מבחינתה, בשל היקפה – 60 מיליון ₪.

לאחר שבחן את אומד דעתם של הצדדים מכל ההיבטים, לשון הכתוב ההיגיון הכלכלי של המערערת בהסכמה לסעיף 20 הנ"ל, כמו גם העובדה שמהשאלות שהופנו למשיב עובר להגשת מיסמכי המיכרז על ידי המערערת ומשתתפים אחרים, עולה בבירור שהמערערת היתה מודעת למשמעות חתימתה על ההסכם כפי שנוסח, בחן כב' השופט קמא את משמעות התשלומים בעבר ובהתייחס לסוגיה זו נקבע כי, העובדה שהמשיב לא אכף את הוראות סעיף הפטור, מלמדת שהמערערת יצאה נשכרת מההפקר, ואין לראות בה כמי שקבלה זכות המגיעה לה על פי ההסכם.

...

בבואי לבחון את נסיבות כריתת ההסכם ומכלול תנאיו, המסקנה המתבקשת היא שהמערערת שקלה את שיקוליה הכלכליים והיתה מוכנה לקבל עליה את עלות כל הנזקים לרכביה בין על ידי רכישת פוליסת ביטוח ובין על ידי "ביטוח עצמי". בספרם של המלומדים **** פרידמן ונילי כהן, חוזים הוצאת 'אבירם', כרך ג' עמ' 734 מובאת ההנמקה המשפטית שביסוד ההתערבות בחוזה האחיד.

לאור כל האמור, החלטתי לדחות הערעור.

המערערת תשלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ₪.

התביעה העיקרית – עיקר טענות אדיר/התובעת במסגרת תביעתה עותרת אדיר לסעד כספי בסכום של 1,845,587 ₪, המורכב מיתרת התמורה החוזית, אשר הופחתה לסך של 9,412,500 ₪ בשל אי אספקת מטבחים (סעיף 40 לכתב התביעה המתוקן [להלן: "כתב התביעה"]) וכן בנכוי הסכומים ששולמו על ידי סלע, כך שהיתרה עומדת על 1,519,500 ₪; מעבודות נוספות שבוצעו על ידי התובעת בסך 76,635 ₪ (סעיפים 44-42 לכתב התביעה) ומסכום ערבות בנקאית שחולטה על ידי סלע בסך 250,000 ₪ (סעיפים 59-55 לכתב התביעה).

כשהעבודות הושלמו אדיר לא הייתה מוכנה להיות מוחזקת כבת-ערובה עד להשלמת מכר הדירות בפרויקט, ועל כן היא נאלצה לנקוט בהליכים לקבלת המגיע לה. היתנהלות סלע באי ביצוע התשלומים מהוה הפרה של הוראות חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, אשר קובע בסעיף 2 כי חיובי הצדדים שלובים – כך שעל הקבלן לתת את השרות ועל המזמין לשלם את השכר, הכל כקבוע בהסכם שבין הצדדים.

כנגד כל סעד שייפסק לטובת סלע, עומדת לזכות אדיר טענת קזוז, בגין התמורה שלא שולמה.

אבי סלע טען בתצהירו: "... כי כל סעיף בהסכם השתנה לאחר שנוהל לגביו משא ומתן ארוך ומתיש עם אדיר באמצעות יורם. יורם הציג עצמו כאימפריית בנייה שמחזיקה עסק של חומרי ביניין וחברה המבצעת פרויקטים רבים לבנייה בעפולה ובק. שמונה וכן מיפעל פרטי לייצור ברזל" (סעיף 5 לנ/7).

כאמור, סלע ביצעה ניכוי פיצויים מוסכמים בגין עיכוב במסירה מחשבונות 25-24, כך שבהתאם להוראות סעיף 13.3 להסכם, זכאית סלע לנכות סכומי הפיצויים המוסכמים בגין עיכוב במסירה מהסכום המגיע לאדיר, ואין בכך כדי להצדיק עיכוב במסירת הדירות, בלשון הסעיף - "... ואם נעשה שימוש בזכות זו, לא יהא בכך כדי להוות צידוק לעיכוב נוסף כלשהוא במסירת העבודות על ידי הקבלן לחברה או למשתכנים והקבלן יהא חייב לסיים את העבודות ולמסור את הדירות והבניינים כמתחייב". (ההדגשה שלי נ' ד' מ') בסעיף 26.4.5 נקבע: "החברה זכאית לקזז ו/או לנכות כנגד כל סכום המגיע ממנה לקבלן, וזאת מבלי לגרוע מזכותה לגבות מהגיע לה מהקבלן בכל דרך אחרת. אין לקבלן זכות עכבון על העבודות ו/או החומרים בגין כל סכום שיגיע לו מהחברה, והוא אינו רשאי לעכב את מסירת הדירות למשתכנים, עקב אי הסכמה לגבי תשלומים המגיעים לו, בכפוף לזכות הקבלן לפנות לפוסק". (ההדגשה שלי נ' ד' מ') ובסעיף 30 להסכם אשר עניינו "קזוז, ניכוי מן התמורה וזכות עיכבון" נרשם: "בכל מקרה שהסכם זה מזכה את החברה ו/או המשתכנים בקבלת תשלומים ו/או הוצאות ו/או פיצויים מהקבלן, ו/או במידה והחברה תישא בתשלום כספי כלשהוא אשר חל על הקבלן לפי הסכם זה ו/או על פי כל דין – ואף אם הדבר לא נכתב במפורש באותו הקשר – תהיה החברה זכאית לעכב תחת ידה מהתשלומים שיגיעו לקבלן את כל הסכומים שיהיה צורך בהם לשם סילוק התשלומים האמורים ו/או לקזז או לנכות מהתמורה סכומים אלה..." (ההדגשה שלי נ' ד' מ') וסעיף 32.5: "מוסכם כי הקבלן לא יאט את קצב ביצוע העבודות ולא יפיסק את ביצוען בהתאם להתחייבויותיו על פי הסכם זה והעבודות ימשיכו להיות מבוצעות על ידי הקבלן במלואן ובמועדן על אף חילוקי הדיעות והחברה תשלם לקבלן את אותם סכומים אשר אינם שנויים במחלוקת ללא כל עיכוב". (ההדגשה שלי נ' ד' מ') לאור המתואר לעיל יש לדחות טענת אדיר לפיה, התקופה החל מ-11/2017 אין היא נמנית על ימי העיכוב במסירה.

(סלע ערכה חישוב לפי 5,000 ₪ לפנטהאוז ודירת גן ו-4,000 ₪ בגין דירת מגורים רגילה (ראו נספח 3 לכתב התביעה שכנגד המתוקן), ובהתאם, כך נעשה על ידי בית המשפט) עוד נקבע כי הסכומים יחושבו לפי המדד הידוע במועד התשלום בפועל ויחושבו בנפרד בגין כל יחידת דיור, שתמסר באיחור מלוחות הזמנים שנקבע לסיום העבודה על פי ההסכם.

...

לסיכום – מכאן ולאור המתואר לעיל, מכח הסכמת הצדדים הוחלף הסעד הכספי של פיצויים בגין הליקוי במעקות, לצו עשה המורה לאדיר לתקן את הליקויים, בנסיבות אלו, הסעד הנתבע בגין הליקוי במעקות מוצה ואין מקום לפסיקת סעד נוסף כלשהו בגין הליקוי האמור.

אין בידי לקבל טענה זו של סלע לתוספת כלשהי לסכום שנקבע על ידי המומחה בהתאם לעלויות קבלן ראשי, שכן לא מדובר בתביעת דייר, אלא, בתביעת סלע עצמה להפרת הסכם על ידי אדיר ולכך שהעבודה בוצעה בצורה לקויה.

לסיכום על סלע לשלם לאדיר את הסכומים שלהלן: יתרת התמורה החוזית 1,835,000 ₪ עבודות נוספות 90,000 ₪ סה"כ - 1,925,000 ₪ על אדיר לשלם לסלע את הסכומים שלהלן: פיצוי מוסכם 752,000 ₪ עלות תיקון הליקויים 1,310,000 ₪ ניכוי ערבות בנקאית 293,000 - ₪ סה"כ 1,769,000 ₪ היתרה לזכות אדיר – 156,000 ₪ סוף דבר הנני מחייבת את סלע (הנתבעת/התובעת שכנגד) לשלם לאדיר (התובעת/הנתבעת שכנגד) סכום של 156,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.