עד ליום 1.9.11, ואת יתרת שכר הטירחה הבלתי מותנה (7,000 ₪), ישלם הלקוח לכשיתאפשר לו, אך תוך זמן סביר ממועד תחילת עבודת המייצג, ובתשלומים סבירים.
שם נקבע בסעיף 12 כדלקמן:
"הלקוח רשאי, בכל עת ועל פי שיקול דעתי הבלעדי, להפסיק את ההיתקשרות שלפי הסכם זה. אולם, היה ועשה כן, ישלם למייצג שכר טירחה בסך של 20% משווי הסכום הנידרש מאת הצד שכנגד. זאת, ללא קשר למועד או לשלב שבו הפסיק הלקוח את ההיתקשרות".
עוד נקבע בסעיף 5 להסכם שכר הטירחה כי:
"בחתימתו על הסכם זה מאשר הלקוח כי הבין את האמור בו, קיבל מהמייצג את כל המידע הנידרש לו לשם הבנתו וקיבל לידיו העתק חתום הימנו".
ביום 07.08.2016 ניתן פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה בתביעה שהוגשה נגד המועצה ולפיו נפסק לזכות הנתבע כדלקמן:
פיצוי כספי בגין הורדה בדרגה ללא שימוע בסך של 10,000 ₪.
לטענתו, הוא והנתבע החלו יחדיו לקדם את הליך כימות פסק הדין ואף שוחחו ביניהם מספר פעמים, וקיימו פגישה משולשת במשרדו של רואה החשבון אשר בסופה ערך תחשיב מיום 03.11.16 לפיו על המועצה לשלם לנתבע את הסכומים הבאים:
תשלום רטרואקטיבי בסך כולל של 844,533 ₪.
בהתאם לתחשיבים שערך רואה החשבון, הנתבע זכאי בעקבות פסק הדין לקבל מהמועצה פיצויים ותנאי שכר בשווי כולל של 1,733,919 ₪; ולטענת התובע, בהתאם להסכם שכר הטירחה, סכום שכר הטירחה שעל הנתבע לשלם לו עמד על סך של 405,737 ₪.
...
באותו סיכום צוין כדלקמן:
"שכר טרחת עורך-דין בתביעה זו יהא 10,000 ₪ ומע"מ עם תחילת העבודה, וכן 20% מכל סכום שבו תזכה בסוף ההליך. כמובן שייחתם בינינו הסכם שכר טרחה מסודר".
בסופו של דבר הצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה מיום 24.08.2011, הוא הרלוונטי לענייננו, לפיו הסדירו הצדדים את תנאי ייצוג התובע את הנתבע בתביעה כנגד המועצה (להלן: "הסכם שכר הטרחה").
על כן, הנני קובע כי נסיבות סיום ההתקשרות היו כאלה שהנתבע החליט לסיים את העסקתו של התובע ובהינתן כי החלטתו האמורה הייתה לאחר שניתן פסק הדין ובעקבות הידיעה כי הוא אמור לשלם שכר הטרחה המגיע, הרי בנסיבות העניין יש לקבוע כי מדובר בשימוש בזכות הלקוח להפסקת הייצוג בדרך שאינה הוגנת ובחוסר תום לב.
אין נפקא מינה שפסק הדין של בית הדין לעבודה לא כומת ולא נקב בסכומים, לעניין חובת הנתבע לשלם את שכר הטרחה המגיע בעקבות אותו פסק דין.
בברע"א 5913/23 עזרא יוסף נגד עו"ד איתן כוהלי (פורסם בנבו, מיום 06.08.23) קבע בית המשפט העליון בהחלטתו הדוחה בקשת רשות ערעור, בהתבסס על עניין אטיה הנ"ל, כי חרף התנייה האמורה הרי "השכר עליו הסכימו הצדדים הינו ראוי ביחס לעמל שהשקיע המשיב בטיפול בעניינו של המבקש".
ראוי להזכיר כי, התובע ייצג את הנתבע בהליכים המשפטיים שכללו ליווי משפטי ודיוני הוכחות שהובילו בסופו של דבר לקבלת פסק דין שהטיב עם הנתבע.
לפני סיום ראוי להזכיר פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט העליון בע"א 2794/20 עו"ד ענת לוי נגד מלטה ויטוריו ואח' (פורסם בנבו, 06.11.23), שם נקבע בנסיבות דומות כבענייננו כי "כאשר הטיפול של עורך הדין הביא לכך שכל שנותר להשגת התוצאה הקבועה בהסכם בין הלקוח לבין עורך הדין הוא המשך נכונותו של הלקוח לקבל את התוצאה אותה ביקש בהסכם, והלקוח מסרב לעשות כן, בין על דרך מחדל ובין על דרך פעולה למניעת התוצאה, קל יותר לקבוע כי עורך הדין זכאי לשכר הטרחה שהיה זכאי לו במצב בו התוצאה הייתה מושגת".
סוף דבר
בנסיבות אלה, לאחר ששקלתי את כלל השיקולים, מצאתי כי התובע זכאי לשכר טרחה בגין הטיפול בעניינו של הנתבע, וזאת בהתאם לסעיף 7.2 להסכם שכר הטרחה עליו חתום הנתבע לפיו התחייב לשלם לתובע 20% ומע"מ מכל סכום שיגיע לו, לרבות הסכומים העתידיים שנוספו לשכרו.
