תביעה לתשלום חוב בגין אספקת סחורה ושירותי הובלה

תביעה לתשלום סך של 111,540 ₪ עבור סחורה ושרות, שסופקו מטעם התובע,  למשאיות שהיו בחזקת הנתבעים בשנים 2014-2016 ותביעה שכנגד, בגין נזקים שנגרמו לנתבעים בגין תפיסת משאית שבבעלותם, במסגרת הליך הוצאה לפועל, שניפתח לצורך מימוש פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.

מכאן שנותר חוב בגין עבודות וחלפים שלא הועברה תמורה בגינם בסך של 111,540 ₪, ומכאן התביעה דנן.

לתמיכה בטענתם צירפו הנתבעים מיסמך שכותרתו "תעודת עוסק מורשה" בה נרשם כי הנתבעת היא הרשומה כעוסקת בעסק שכינויו "ד.ד. הובלות ענת דהן". עסקינן בעסק שאינו חברה בע"מ, בנתבעים, הנשואים זה לזו ובשלל עדויות המצביעות על כך שהנתבע, הוא זה שבפועל ניהל את העסק והיה המוציא והמביא וכי הוא הפיק הנאה ורווח מהעסק (ע' 6; ע' 27, ש' 1-4, 9-11, 19-20, 35-36; ע' 39, ש' 7; ע' 40, ש' 11-12 , 26-29; ע' 54, ש' 26-32; ע' 56, ש' 3-12; ע' 63, ש' 34-39).

       המורם מהאמור לעיל הוא שמאחר שהנתבעים הודו בחשבוניות שהוגשו כראיות בתיק ובחוב הנגזר מהם, ומשלא עלה בידם להוכיח כי הם פרעו את יתר החשבוניות שהוגשו – דין התביעה להיתקבל ומחייב הנתבעים לשלם לתובע סך של 111,540 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

...

על כן, נדחות הטענות ביחס לזהות התובע, ולזכאותו להגיש את כתב התביעה מושא ההליך.

       המורם מהאמור לעיל הוא שמאחר שהנתבעים הודו בחשבוניות שהוגשו כראיות בתיק ובחוב הנגזר מהם, ומשלא עלה בידם להוכיח כי הם פרעו את יתר החשבוניות שהוגשו – דין התביעה להתקבל ומחייב הנתבעים לשלם לתובע סך של 111,540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

       כאמור, דין התביעה להתקבל.

ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.

התובעים דורשים: השבת התמורה ששולמה בעבור אספקת אבני החיפוי, החזר הוצאות שירותי ההובלה בגין החזרת אספקת אבני החיפוי שסופקו על ידי הנתבעת והחזר הוצאות שכ"ט עו"ד ומע"מ, וכן הפרישי הצמדה וריבית מיום תשלום התמורה לנתבעת.

חובות המוכר וזכויות הצרכנים מעוגנות בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981,  ובחוק המכר תשכ"ח-1968.

  אספקת האבנים ביום 14.03.2021 מראה כי הנתבעת פעלה גם בתאריכי הסגר, ואף סיפקה שירות, וטענתה שביום 21.05.21 לא קיבלה את אספקת הסחורה בשל תקופת הסגרים לא מתיישבת עם האמור, שכן כלל לא היה סגר בחודש מאי 2021 (לתקופות הסגרים ראו: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C).

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעים סך תשלום 9,600 ₪ (סכום התביעה) בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט בסך 96 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

...

על כן, ובהעדר ראיה לסתור אני מקבל את טענת התובעים כי האבנים שסופקו היו שבורות ולא ניתן לעשות בהן שימוש, ובכך הפרה את חיוביה למסור מוצר שלם, תקין ובלתי פגום.

על כן אני דוחה את טענת הנתבעת כי הסחורה לא התקבלה אצלה, ומה גם שהתמונות שצירפו לכתב התביעה מעידות בבירור כי הסחורה הונחה בפתח חנות הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעים סך תשלום 9,600 ₪ (סכום התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט בסך 96 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

בתצהיר התומך בבקשה טען המבקש כי נתן למשיבה שירותי עבודות צמ"ה, הובלות עפר ופינוי פסולת וכן אספקת חול ע"י משאיות.

אשר לטענת ההכבדה, פירט המבקש בתצהירו את פרטי הספקים אשר להם חבה המשיבה כספים ואינם מוכנים לספק סחורה למשיבה בשל קיומו של חוב שאינו משולם על ידי המשיבה.

ברע"א (מחוזי ב"ש) 18971-08-18 חזן ואח' נ' לוי ואח' מיום 3.9.18 נקבע לגבי יסוד זה כשהוא נסמך על חוסר יכולת כלכלית לפרוע את פסק הדין: "יסוד זה, צריך להיות מבוסס על ראיות אובייקטיבית לכאורה. כך למשל, הצבעה על עיקולים של נושים נוספים, חזרת שיקים, הגבלת חשבון, תיקים רבים התלויים ועומדים כנגד הנתבע, אי פרעון חובות, יציאה ממעגל העבודה ועוד." מטבע הדברים, חוסר יכולת כלכלית אינה מצויה בדרך כלל בתחום ידיעתו של המבקש והוא מוגבל במציאתן של ראיות חד משמעיות בשל העידר גישה לחשבון הבנק של המשיבה או עיון במערכת בית המשפט והוצאה לפועל לאיתור תביעות כנגד המשיבה.

...

אומנם בפי המשיבה עילת הגנה שאף היא ראויה לבירור אך גם מצדו של המבקש טענות הנוגעות להפרת הסכם הרכישה לגישתו וערכו הראוי של הכלי שאין מחלוקת כי לצד ג' זכויות בו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי חטא המבקש בכך שלא הזכיר בבקשתו אצל רשם ההוצאה לפועל את רכישת הכלי שהסבה לו מפח נפש בסופו של דבר כטענתו, ובשלה הפקיד לבסוף את השקים בבנק.

אשר על כן, שוכנעתי כי מלאו התנאים למתן צו העיקול הזמני והנני דוחה את הבקשה לביטולו.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הדיון בבקשה בסך 5,000 ₪.

החוב בגין שירותי ההובלה לטענת התובע, הנתבע 1 הזמין אצלו שירותי הובלה בסכום של 30,000 ₪, אך הנתבע 1 לא שילם לו התמורה בגין ההובלות למרות פניותיו הרבות אליו (ראו סעיף (4(ח) לתצהיר התובע).

מנגד, טענו הנתבעים, כי אכן התובע נהג לעתים לספק לנתבע 1 שירותי הובלה בעלויות שנעות בין 100 -150 לכל הובלה אך תמיד נהג הנתבע 1 לשלם לתובע במעמד ההובלה.

התובע לא עמד בנטל ההוכחה והשכנוע באשר לחוב זה, ועל-כן דין תביעתו לתשלום עבור שירותי הובלה להדחות.

טענת הקזוז אין בידי לקבל טענת הנתבע 1 כי התובע גנב ממנו סחורה בשווי כ-1000,000 ₪, (ראו סעיף 16(ג) לכתב ההגנה וסעיף 15 לעיל).

...

נוכח האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 להידחות.

א.(3) לתוספת לכללים הנ"ל, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של -.

כן, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את התובע לשלם לשני הנתבעים 2 ו-3, ובהתחשב בכך שהגנתם, יחד עם הגנת הנתבע 1, התנהלה יחדיו, שכ"ט עו"ד בסכום של -.

לנוכח האמור לעיל, עתרו הנתבעים בכתב התביעה שכנגד לתשלום הסעדים הכספיים הבאים: תשלום סך של 185,750 ש"ח בשל חוב עבר של אריזונה לקולורדו אשר קדם להסכם העקרי; תשלום סך של 481,182 ש"ח בגין שיקים של אריזונה שמסר טוביה כתשלום עבור סחורה של קולורדו ואשר בוטלו על ידו או חזרו; תשלום סך 3,682 ש"ח - 432,006 ש"ח בגין סחורה שנטלו מפיצים שאותם העמיד טוביה לרשות קולורדו ולא הועבר בגינה תשלום לקולורדו, בקיזוז יתרת זכות שעמדה לאריזונה כלפי קולורדו בסך של 428,324 ש"ח; תשלום סך של 848,453 ש"ח עבור הישתתפות במחצית מהפסדי מחלקת תוצרת גמורה לשנת 2017.

מדובר בארגזים שהועמדו לשימושם של שני נהגים לצורך אספקת סחורה של קולורדו; פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לנתבעים כתוצאה ממעשי האלימות הנטענים של טוביה – 2,925 ש"ח עבור שכירת שירותי הובלה במקום המשאית ששמשתה נופצה, ו-4,461 ש"ח עבור תיקון נזקים לשני רכבים שנשפכה עליהם חומצה.

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.