שהרי, גם אילמלא היו הצדדים חותמים על הסכמי שכירות, והתובע היה מגיש תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת השכירות – היה עליו להוכיח את גובהם של דמי השכירות הראויים בראיות קבילות.
חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
בחוות דעתו, קבע המומחה כי בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים כמפורט לעיל, היה על הנתבעים לשלם לתובע בגין מלוא התקופה עד פינוי הדירה, דמי שכירות בהקף כולל של 718,194 ₪ (סעיף 20 לחוות הדעת).
זאת, בשל כך שאין מחלוקת כי התובע קיבל את הסכומים הללו; התובע לא הוכיח כי הוחזרו לנתבע; ההתנהלות בין הצדדים הייתה כזו שהנתבע היה מפעם לפעם מעביר כספים לתובע והם נזקפו כדמי שכירות, ולא כמקובל ששוכר מעביר למשכיר דמי שכירות מידי חודש בחודשו; ובהסכם השכירות הראשון נכתב כי דמי השכירות שולמו לתובע מראש (ראו סעיף 23 לחוות הדעת).
ואולם, מכיוון שההכרעה בעיניין אינה נידרשת לצורך ההליך שלפניי (שכן, תהא אשר תהא, תוצאת ההיתחשבנות בין הצדדים היא כי דין התביעה להדחות), לא מצאתי להזקק לה.
על יסוד הנחות ומסקנות אלו, ערך המומחה את ההיתחשבנות בין הצדדים, והגיע לכלל מסקנה כי קיימת יתרת זכות לטובת הנתבעים בגובה 74,960 ₪, דהיינו, כי הנתבעים העבירו לתובע ביתר, סך של 74,960 ₪, מעבר לדמי השכירות שהיו אמורים לשלם לו עבור כל התקופה בה התגוררו בדירה.
...
במצב דברים זה אני סבורה כי התובע כשל מלהוכיח כי הנתבעים או מי מהם חייבים לו סכומים כלשהם בגין דמי השכירות, ולפיכך דין תביעתו להידחות.
סוף דבר אני דוחה את התביעה.
במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שהתביעה נדחתה במלואה לאחר חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות בהן נשאו הנתבעים כשכר טרחת המומחה מטעמם והמומחה מטעם בית המשפט, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 60,000 ₪.
