תביעה לתשלום אחסון רכב ותיקון טעויות סופר

לפניי תביעתו של התובע, שהוגשה כתובענה על סכום קצוב, לתשלום סך של 21,891 ₪ בגין איחסון רכבו של הנתבע במגרשו של התובע מיום 27.10.2014 ועד למועד הגשת התביעה.

מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים וזאת בנוסף להחלטה מיום 25.06.2017: בעמ' 5, שורה 24, במקום "הים" יש לרשום "היום.

...

ראו לעניין זה את שנאמר בע"א 3912/90, eximin s.a נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ. לאחר שבחנתי את כל האמור אני סבור שיש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שבו התובע יישא באשם תורם בשיעור של 30%.

התוצאה היא כי על הנתבע לשלם לתובע 70% מעלות האחסנה והגרירה.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור אני מקבל את התובענה בחלקה בלבד ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 15,323 ₪ בגין החלק היחסי בעלות האחסנה והגרירה.

ודוק: מספרי הרשוי של האופנוע המבוטח והאופנוע הלא מבוטח שונים לחלוטין, לפיכך לא ניתן לומר כי בטופס נפלה טעות סופר בנוגע למספר.

מילס אמנם העיד כי הוריד מהמשאית (בה אוחסנו האופנועים בין השיעורים) את כל האופנועים (מבוטחים ובלתי מבוטחים כאחד) שכן הבלתי מבוטחים חסמו את הדרך להורדת יתר כלי הרכב (פרוטוקול עמ' 47 ש' 22-26) והניחם יחד בשולי המיגרש, וכי האופנוע הלא מבוטח היה "בריכוז של האופנועים" (שם, עמ' 57 ש' 31), "בשולי המיגרש, אבל בתחום המיגרש" (ישיבת יום 5.6.2017, ע' 48, ש' 6-8), אולם לא נטען וממילא לא הוכח כי "רכוז האופנועים" אשר הורדו מהמשאית ובכללם האופנוע הלא מבוטח כטענתו, עמדו ליד מקום התאונה באופן אשר עשוי לבלבל את אנשי מגן דוד אדום באשר לזהות האופנוע המעורב בתאונה.

לסיום, מילס, אברהם או קרנית לא הביאו כל הסבר חלופי הגיוני, מדוע הפוליסה של האופנוע הלא מבוטח שולמה מיד לאחר התאונה; איך נרשם בטעות מספר הרשוי של האופנוע הלא מבוטח בטופס מגן דוד אדום כטענתם; ומדוע, אם לא בשל התאונה, תוקן האופנוע הלא מבוטח יומיים לאחריה במוסך A.S..

" בהקשר זה יצוין כי סעיף 7(5) לחוק הפיצויים קובע כי נפגע שנהג ברכב ללא ביטוח לא יהא זכאי לפיצויים, אולם סעיף 7א' לחוק הפיצויים מסייג קביעה זו וקובע כי "מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)" (לדברי ההסבר לתיקון מספר 7 לחוק הפיצויים במסגרתו הוסף הסעיף ראו הצעות חוק 1885, י"ב בתמוז התשמ"ח, 27.6.1988 בעמוד 200).

...

על כן אני מורה על פיצוי כולל בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 8,000 ₪.

נוכח האמור, אני מורה על פיצוי בגין נזקיו של גאשי בחלוקה הבאה: כאב וסבל: 15,715 ₪; הפסדי השתכרות לעבר: 19,102 ₪; הפסד השתכרות לעתיד: 54,777 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד: 8,000 ₪; הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים: 7,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 6,000 ₪; סך הכל: 110,594 ₪.

סופו של דבר סופו של דבר, אני מחייבת את קרנית לשלם לתובע 110,594 ₪.

בהחלטה שניתנה בבר"מ 6712/11 האמור, ביום 17.6.14, צוין כי לנוכח העירעור התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון בקשר לתביעה האזרחית (ע"א 739/13) הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן: "... (א) לאחר ההכרעה בעירעור – עניין הארנונה לשנת 2007, על פי הערר המקורי שהוגש – יחזור להתברר בפני ועדת הערר, כאשר לכל צד תהיה שמורה הזכות לטעון לגבי השלכותיו, אם בכלל, של פסק הדין בעירעור על חיוב הארנונה האמור.

באשר לתת חלופה, החלופה הנמוכה ביותר המתאימה היא "בנייני תעשיה עד 5,000 מ"ר". נדחו טענות העותר לעניין סיווג המרתף לצורך אחסנת רכב, מאחר ובהיתר הבניה נקבע שימוש ל"איחסנה" ולא ל"חנייה", אף שניתן היה לבחור בעמודה של "חניה". לאור סיווג הבניין ובכלל זאת המרתף בסווג תעשיה ותת הסווג כמפורט לעיל, ערכה ועדת הערר חישוב של הסכום הנומינלי לחיוב בהתאם לתעריף שהגיע לסך של 271,011.25 ₪.

ככל שלא יאופשר לועדת ערר לארנונה לתקן טעות סופר המשמעות תהיה כי יהיה צורך להגיש לשם כך ערעור מינהלי, וזו איננה הדרך היעילה או הנכונה לתיקון טעויות מסוג זה. אף אינני סבורה סבורה כי נפל פגם המצדיק היתערבות בהחלטת ועדת ערר כי היא מוסמכת לתקן את הטעות שנפלה בהחלטתה במקרה זה. ועדת הערר קבעה כי מדובר בטעות חישובית שנפלה בהחלטתה, ומדובר בטעות חשבונאית או בהשמטה מקרית במובן סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, שכן היא לא לקחה בחשבון בעת חישוב הסכום ששולם ביתר, את אותו חלק בחיוב בגין הפרישי הצמדה וריבית שהעורר ממילא היה צריך לשאת בהם בשנת 2007 (סעיף 22 להחלטה המתקנת).

...

אני סבורה כי העברת הבקשה לתיקון טעות לדיון מחודש בפני הרכב חדש של ועדת הערר, יש בה כדי לגרום לפגיעה בצדדים ובאינטרס הציבורי שכן היתרונות בכך שהבקשה לתיקון נבחנת על ידי ההרכב המקורי שערך את החישובים שמבוקש לתקן הם ברורים.

לפיכך, בנסיבות אלו, וכאשר מדובר בבקשה לתיקון שהוגשה בסמוך למועד מתן ההחלטה, כאשר התבקשה תגובת המשיב באופן שיאפשר מתן ההחלטה לפני יום 1.2.20 והמערער ביקש ארכה להגשת תגובתו לאחר שלטענתו לא קיבל את ההחלטה במועד, אני סבורה כי לא יהא זה נכון להורות על בטלות ההחלטה המתקנת.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.

יצוין, כי לאורך כתב התביעה נטען כי מדובר במקרה גניבה של הרכב (ראו, למשל, סעיפים 19-20 ו – 36א לכתב התביעה) אך נראה כי מדובר בטעות סופר.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי שווי הרכב נמוך מהנטען על ידי התובע, וכי חרף דחיית תביעתו ועל אף שהוא מחוייב כלפי חברת הביטוח לעשות כן, סרב התובע לקחת את שרידי רכבו מן המיגרש בו אוחסן הרכב.

מעבר לכך, מבססת הנתבעת את טענתה לפטור מתשלום תגמולי ביטוח על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק) הקובע כדלקמן: מירמה בתביעת תגמולים הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה – פטור המבטח מחובתו.

לסיום אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות התובע כי יש נפקות כלשהיא לעובדה שהתברר במהלך ההליך כי מי מטעם הנתבעת תיקן את הרכב והשמישו, כך שלטענת התובע יש לראות את הנתבעת כמי שנהגה ברכב מנהג בעלים.

...

לאור האמור אני סבורה, כמפורט לעיל, כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח כי המבוטח מסר עובדות כוזבות ביודעין ובכוונת מרמה, כך שהיא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, ולפיכך דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע מושתק מלהעלות טענות בעניין זה, ומכל מקום, כפי שציינתי לעיל, כל טענה כזו לא הוכחה.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

עוד טוען התובע כי ביום 19.2.20 פנה לנתבעת 1 בבקשה לבצע שינוי קטן באביזרים המותקנים בארץ ע"י הנתבעת 2 מטעם הנתבעת 1, וכן ביקש לתקן טעות סופר שנפלה בשם משפחתו, וכי פרט לשינויים אלה, לא בוצעו שינויים בהזמנה מיום 16.2.20.

לטענת הנתבעת 1 יש לדחות את התביעה מחמת העדר עילה כיוון שהתובע רכש רכב חדש בחודש פברואר 2020 חתם על הסכם הזמנה המציין באותיות קידוש לבנה את שנת ייצור הרכב (2019) וקיבל את רכבו בחלוף ימים ספורים ממועד הזמנתו, כאשר מועד העלייה לכביש הנו בחודש 2.20 כחוק, וכך גם לגבי יתר טענות התובע.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי בשני נוסחי הסכמי ההזמנה צוין כי הרכב הנרכש מאוחסן בארץ וכי הוא זמין למסירה לתובע ומסירתו לידיו מותנית בהכנתו למסירה (ולא בשינועו ארצה) מה שמעיד כי הרכב לא יכול להיות ממועד ייצור שנת 2020, היות והוא זמין בארץ למכירה.

כן טוענת הנתבעת 2 כי התשלום עבור המצלמה המשודרגת בוצע שנתיים קודם הגשת התביעה וכי טענה זו עולה על ידו רק במועד זה. עוד, מתמלולי השיחות אותם צירף התובע עולה כי בשיחה של התובע מול נדין ממרכז השרות היא מפנה אותו לחוברת ההוראות לצורך תפעול המצלמה והתובע השיב לה כי הוא לא מסתדר עם הפן התפעולי של המצלמה (ראו עמ' 2, שורה 4 לתימלול השיחה עם נדין מתאריך 2.3.22).

...

כן טוענת הנתבעת 2 כי התשלום עבור המצלמה המשודרגת בוצע שנתיים קודם הגשת התביעה וכי טענה זו עולה על ידו רק במועד זה. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות מצאתי לדחות את התביעה במלואה ואסביר.

אי לכך, התביעה נדחית גם לעניין זה. משנדחתה התביעה לגופה, נדחות עתירות התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש, אובדן זמן, אובדן ימי עבודה והוצאות משפט.

סוף דבר- התביעה נדחית.