תביעה לרישום תכנית פרצלציה במקרקעין

נטען כי העיכוב בקבלת טופס 4 נגרם מכיוון שהתובעים סרבו למלא אחר הדרישה החוקית, להבטחת רישום תכנית הפרצלציה הכוללת גם את מקרקעי התובעים וגם את שטחי הציבור שאמורים היו להרשם על שם הרשות המקומית בספרי המקרקעין.

בתגובה נטען כי "בהתאם לזכותה שעל פי דין, דרשה הוועדה המקומית כי תנאי להוצאת היתר הבניה יהיה הגשת תכנית לצרכי רישום התואמת את הבקשה להיתר ואת התכנית שבתוקף על מנת שניתן יהיה לרשום את החלוקה החדשה בספרי המקרקעין" (סעיף 5 נספח ה' לכתב התביעה).

...

לסיכום, התביעה לנזקים בגין הפסדי דמי שכירות עבור דירות 2, 3, 5, 6 ו-12 נדחית.

ככל שסברו התובעים כי יש להשיב להם הוצאות הרי שהיה עליהם להגיש ערעור על פסה"ד הנ"ל. לפיכך, מכל האמור לעיל, דרישה זו לפיצוי נדחית.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה לפיצוי התובעים בסך של 118,705 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

המינהל לא הודיע הודעה כזו במשך כ-25 שנה (ככל הנראה עקב העובדה שהמקרקעין היו צריכים לעבור פארצלציה, וכזו לא בוצעה), ומשכך לא נרשמה גם זכות החכירה של הרוכשים בפרק זמן זה. בית משפט זה דחה את תביעת הרוכשים לתשלום פיצויים בגין הפרת החוזה, וקבע כי כל עוד לא ניתנה הודעת המינהל בכתב ממילא לא התגבש החיוב שהוטל על הקבלן.

גם בעניינינו ידעה החברה מראש שמדובר במיגרש בעל מאפיינים ייחודיים, וכי לשם רישום הבניין כבית משותף יהיה עליה לבצע פעולות שונות למול מוסדות התיכנון והרישום – לאשר תכנית חלוקה (פארצלציה) במקרקעין, לרשום את החלוקה ולתקן את צו רישום הבית המשותף.

...

השופטת א' חיות: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט י' דנציגר כי שני הערעורים דינם להידחות.

כמו כן, מקובלת עליי המסקנה כי החברה אינה יכולה להסתמך על תניית הפטור שסעיף 20(א) לחוזה משהוכח כי ידעה מראש על הקשיים הצפויים ברישום החלוקה והבניין כבית משותף, בשל היות הרישום מותנה בהסכמת יתר בעלי המקרקעין.

אשר על כן אני מצטרפת, כאמור, למסקנתו של חברי השופט י' דנציגר כי דין שני הערעורים להידחות וכן אני מצטרפת להמלצתו בעניין פסיקת ההוצאות בערעורים.

הראיות כתב התביעה נתמך בנסח טאבו מיום 14.2.2013, חוות דעת של מודד, מר כמאל נואטחה (להלן: "חוות הדעת" או "המודד"), תשריט חלוקה (בין הבעלים המשותפים במקרקעין) מאושר ע"י הוועדה המקומית לתו"ב-מבוא העמקים והצעת מחיר של חברת גו'רג' איוב ובניו לעבודות עפר, תשתיות ופיתוח בע"מ ולפיה עלות ביצוע חפירה והעברת חומר פסולת ביניין, לרבות הובלה למקום שפיכה מאושר ותשלום עבור שפיכה, הנה בסך 2 מיליון ו- 486 אלף ₪.

עוד צורף לתצהירו של התובע פסק דין מיום 14.3.12 שניתן בתמ"ש 1517-07-09 ותמ"ש 24437-07-10, מכתב המהנדס סוהיל זידאן מיום 20.2.14 לרישום פארצלציה, העתק תכנית לצורכי רישום, תכנית חלוקה של המהנדס בהתאם לפסה"ד של בימ"ש לעינייני מישפחה, תשריט של המודד נואטחה ועליו שורטט השטח שבבעלות התובע ובו לפי הנטען הושלכה הפסולת (מסומן בצבע כחול), צלומי אויר של המקרקעין ותצהירי תשובות לשאלון של הנתבעות.

...

המועצה תמכה בעמדת החברה וביום 10.6.14 היא הגישה הודעה לביהמ"ש, כי היא זו אשר נתנה לחברה את ההוראות הקשורות לפינוי וסילוק הפסולת, וזו לשונה של ההודעה: "בהתאם להחלטת כב' ביהמ"ש מתכבדת הנתבעת מס' 1 להודיע כי היא נתנה הוראה לנתבעת מס' 2 להוביל את הפסולת וכל החומרים בהתאם להסכם החתום לאתר פנוי פסולת מורשה". ייאמר כבר עתה, כי לאחר שקילת הראיות שהניחו הצדדים לפניי, תוך מתן דגש על הוראות ההסכם שבין המועצה לבין החברה, באתי לכלל מסקנה כי אין במסכת העובדתית שהובאה לפניי, לא כל שכן בהוראות ההסכם, כדי לשלול את חבותה של החברה להשלכת הפסולת לחלקת התובע ולפיכך, יש להורות על חיוב הנתבעות ביחד ולחוד לפנות ולסלק את הפסולת מחלקת התובע כמבוקש בתביעה, ואבאר.

ברם, משהעיד צבי, כי הוא לא נכח בשטח, לא היה מעורב באופן אישי בביצוע העבודה ואין לו ביחס אליה כל ידיעה אישית, ובשים לב לאי הבאתם של עדים רלוונטיים, הרי אין בידי לקבל עדות זו. סיכומם של דברים- גרסת התובע לפיה הושלכה פסולת מסוג חצץ בחלקה 7 שבבעלותו כלל לא נסתרה על ידי מי מהנתבעות, משהוכח לפניי בראיות מספקות כי הן ביצעו עבודות מחזור ופינוי פסולת בניין, עבודה שהוזמנה ע"י המועצה ובוצעה ע"י החברה, בסמוך לחלקת התובע ותוך שימוש במגרסה ; גרסה אותה מצאתי עדיפה במאזן ההסתברויות על פני גרסת הנתבעות שלא נתמכה כאמור בראיות, ומשלא הוכח כי ניתנה הסכמת התובע וגם לא הוכח כי הנתבעות או מי מהן קיבלו את הסכמתו להנחת פסולת מסוג חצץ בתוך הקרקע דנן, הרי שיש בכל האמור כדי להקים טענה מסוג הפרעה לשימוש בקרקע מכוח סעיף 17 לחוק המקרקעין.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, אני נעתרת לתביעה ומורה על מתן צו עשה המחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לפנות פסולת ועפר מהמקרקעין הידועים כגוש 17510 חלקה 54, תת חלקה 7 מאדמות כפר ריינה, ולהשיב את המקרקעין הנ"ל לידי התובע, כשהם ריקים ופנויים מכל חפץ השייך לנתבעות ו/או הושלך על ידן.

נטען כי במקרה דנן חל שינוי נסיבות משמעותי מאז נמחקה התביעה בהליך הקודם והוא הכנת תוכנית פארצלציה על ידי מינהל מקרקעי ישראל אשר בסיומו תיפתח הדלת לרישום המבנה כבית משותף ורישום זכויות התובעים בלישכת רישום המקרקעין.

...

דחיית התביעה על הסף עקב שימוש לרעה בהליכי משפט - בדומה לטענות הנתבעות 2- 5, גם נתבעת 1 טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב שימוש לרעה שעשו התובעים בהליכי משפט.

על מה ועל שום מה יש לאפשר להן, עתה, למחזר טענה שלגביה הוסכם כי לא תישמע עוד מפיהם?! יצוין, כי הדבר אף קיבל ביטוי בהחלטת השופט ח' ברנר מיום 3.12.09 לפיה "לנוכח החלטת בית המשפט העליון, שאלת ההתיישנות ירדה מהפרק". להבנתי מדובר בהשתק פלוגתא , ועל כן, דין טענה זאת להידחות.

לסיכום, לא מצאתי כי יש יסוד לטענת ההתיישנות וזו, נדחית.

בהמשך לאישור התרש"צ הוכנה תוכנית לרישום הפרצלציה בלישכת רישום המקרקעין – ורישום כאמור הושלם ביום 4/12/87.

ויכמן אף צירפו לכתב התביעה תכנית שנערכה מטעמם לאיחוד וחלוקה מחדש של החלקות (נספח כב לכתב תביעה מתוקן), והם מבקשים מבית המשפט שיורה כי הם זכאים לתיקון הרישום במירשם המקרקעין באופן המפורט בה. לחלופין עותרים ויכמן להורות כי הם זכאים לאחד את חלקה 41 וחלקה 42 לחלקה אחת חדשה, שויכמן וגרינברג הם בעלי הזכויות בה בחלקים שוים (ראו סעיפים 28-27 ו- 32 לתצהיר אהרון).

...

בטרם סיום ייאמר כי הנתבעים טענו עוד כי יש לדחות את התביעה על הסף – מטעמים של התיישנות, שיהוי ומניעות.

ואולם מכיוון ששוכנעתי כי יש לדחות את התביעה לגופה כמפורט לעיל, לא מצאתי מקום לדון בטענות סף אלה.

סוף דבר התוצאה היא שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה.