תביעה לקבלת גמלת הבטחה למרות בעלות על נכס בארה"ב

בד בבד נתבקש בית הדין שלא לחייב את הקרן בגין הוצאות כדין, תוך שהדגישה, כי ככל שייקבע כי התובעת ידועה בציבור של המנוח, זכאותה לקבלת קצבת שאירים הנה בהתאם לתנאים הקבועים בתקנון, דהיינו ככל שתוגש תביעה לבית משפט השלום אשר ממנה עולה, כי המנוח הלך לעולמו כתוצאה מרשלנות רפואית, לא תהיה זכאית התובעת לקיצבת שאירים מקרן הפנסיה (על אף הכרתה כידועה בציבור של המנוח), אלא בהתאם לתנאים הקבועים בתקנון (הגשת תביעה כנגד המזיק והעברת סכום הפיצויים לקרן הפנסיה או לחילופין משיכת הכספים שצבר המנוח בסכום חד פעמי מהקרן).

התובעת מימנה השלמות צנועות להוצאות המשותפות (תשר במסעדות, תשלומי ועד בית, תשלום ארון 4 דלתות; רכישה משותפת של ציוד למטבח, מזרן זוגי) לבסוף טוענת התובעת, כי לאורך זוגיותם הממושכת בלט רצונו העז של המנוח להבטיח ולשריין את הקשר ביניהם.

לדידם של הנתבעים, הן התובעת והן הנתבע לא הצהירו על הקשר שלהם כקשר של "ידועים בציבור" בפני רשויות וגופים שונים כגון המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה, חברות ביטוח, מקומות עבודה וכיוצ"ב ובכל עת שנדרשו לציין את מצבם המשפחתי או האישי ציינו "גרוש/ה". בנוסף, המנוח אף תיכנן את המשך חייו בנפרד מהתובעת בארצות הברית בקירבת בנו אסף ובני משפחתו, ובשלהי שנת 2017 החל המנוח בתהליך לקבלת אשרת מגורים בארה"ב. המנוח שלח טפסים, שוחח עם נציגי השגרירות, כתב מכתבים כנדרש במסגרת הליך זה ואולם הליכים אלה נגדעו עם ועקב פטירתו.

כב' השופט יעקב מינץ, אשר כתב את דעת הרוב, סבר כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני, שכן "למרות שהדיין נהרי קבע כי מעשה הבגידה יוצר "כוונת אי שתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו" (על דרך למידה של קל וחומר), אין מקום כדי לומר כי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הייתה נגועה בשיקלול נסיבות שאינן רלוואנטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג.

מטעם זה, לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי "בגידה", "ניאוף", וכיוצא באלה, בגדריו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון.

...

ואולם וזה העיקר, נקבע על ידי כב' השופט רועי פוליאק בעניין סידורובה, דברים היפים לענייננו, כי "בכניסה לחיים משותפים בגילאים מבוגרים, בין בנישואין ובין בהתקשרות חוזית, ההפרדה הרכושית היא פעולה מקובלת שאין בה כדי לשלול, כשלעצמה, הכרה במעמד של ידועים בציבור." מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, נבקש לציין כדלקמן: * ראשית, העובדה כי לתובע ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים (ע' 6 ש' 1-12; ע' 32 ש' 10-13) אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן נקבע לפני כשלושה עשורים כי לבחינה מהו משק בית משותף, "אין נפקא מינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד" (ע"א 107/87 שרה אלון – פרידה מנדלסון, פ"ד מג (1) 431).

* לא מצאנו ליתן משקל של ממש לעובדה, כי שמה של התובעת לא מופיע על חלק ממנוייו של המנוח; ומכל מקום, גרסתה של התובעת כי על פי רוב המנוח הלך עמה לקולנוע לא נסתרה (ע' 8 ש' 20-32; ע' 14 ש' 23-25).

לא נעלם מעינינו, כי התובעת לא השתתפה בהוצאות וסידורי הקבורה של המנוח (ע' 10 ש' 10-13), אך לא מצאנו ליתן לכך משקל של ממש.

בעוד שאת הבקשה שהוגשה לרשמת ההוצל"פ תמך המבקש בנימוק לפיו רצונו לנסוע לאוסטריה ולסייע בשחרור אמו המבוגרת המאושפזת בבית החולים, בהיותו בן יחיד, תמך המבקש את בקשתו הנוכחית בשניים: האחד, הרצון לסעוד את אמו המבוגרת, שהשתחררה בנתיים מבית החולים, לאור מצבה הרפואי והנפשי ובהיותו בן יחיד; השני – הרצון לבצע טפולי פוריות בארה"ב לאחר שכשלו הטיפולים שעבר ביחד עם בת זוגו בת ה-43 בישראל.

עוד אניח, משלא נטען ע"י המשיבה אחרת, כי בית המשפט מוסמך לידון בבקשה, חרף דחייתה ע"י רשמת ההוצל"פ טרם הגשת ההיתנגדות לבצוע שטר.

תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מורה כי: "בית המשפט רשאי לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ ולהורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו, אם שוכנע כי קיים חשש ממשי שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות, והיעדרו מהארץ עלול להכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין; אם התובענה היא לפיצויים בשל נזק גוף – די אם בית המשפט השתכנע שקיים חשש סביר שהעדרו של המשיב מן הארץ עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". גם סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מורה: (א)  היה לרשם ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פרעונו, רשאי הוא לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ ועל הפקדת דרכונו או תעודת המסע שלו; ואולם אם נתן רשם ההוצאה לפועל צו תשלומים לפי סעיפים 7א, 69(ב) או 69א והחייב מקיים את הוראות הצוו, לא יצווה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של החייב, אלא אם כן שוכנע כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין.

אציין, כי אף שהמבקש מחזיק דרכון אוסטרי, ולא תעודת זהות ישראלית, אין מקום להתבונן עליו כעל תושב זר, שהרי הוא עצמו מצהיר: "אני אדם יהודי בן 65 [צ"ל -56], יליד אוסטריה ובעל אזרחות אוסטרית, אך למעשה משנת 1993 אני מתגורר בישראל ומרכז חיי בישראל ובאפשרותי לקבל אזרחות ישראלית בהתאם לחוק השבות. הסיבה בגינה לא פעלתי לקבלת אזרחות ישראלית... שכן בהתאם לחוק האוסטרי אין אפשרות חוקית לשאת באזרחות ממדינה זרה בו זמנית עם האזרחות האוסטרית..." (סעיפים 7-8 לתצהיר).

במהלך הדיון הובהר כי הדירה שנרכשה בסיוע ההלוואה נושא המחלוקת נמכרה ע"י כונס נכסים מטעם הבנק הממשכן, ותמורתה הועברה לבנק הממשכן ולמלווה נוסף.

הערבים שהציע המבקש, אין די בהם: ביחס לערב האחד, עצמאי בעיסוקו, הוצג רק נתון ביחס להקף התקבולים בעיסקו, במובחן מהכנסה לאחר הוצאות ולפני מס, ומקורות ההכנסה של הערב השני שהוצע מתבטאים בגימלה מהמשטרה, שחלק ממנה לא ניתן לעיקול לפי סעיף 58 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, ותגמול מטעם אגף השקום של משרד הבטחון, הפטור מעיקול לפי סעיף 15 לחוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959.

...

על מנת לאזן בין בקשתו ההומניטרית של המבקש, העותר לצאת מן הארץ על מנת לנסוע לאוסטריה ולסעוד, בהיותו בן יחיד, את אמו החולה, לבין זכות המשיבה לדאוג לפירעון ההלוואה משאין למבקש יתדות המקבעים אותו לישראל, לא רכוש, לא עסק, לא ילדים, לא אשה, אף לא אזרחות, אני מורה כי עיכוב היציאה מהארץ יבוטל, עת המבקש יעמוד בכל המטלות הבאות: יפקיד סך של 250,000 ₪ במזומן בתיק ההוצל"פ. יתחייב לחזור לארץ עד ליום 15.10.2021, ולהתייצב לדיון הקבוע בהתנגדות לביצוע שטר.

בהתאמה הוסכם בין הצדדים כי הדירה תשועבד לטובת הבטחת פרעון ההלוואה על ידי הנתבע.

טענות הגנת הנתבע : היתיישנות במסגרת טענות ההגנה ,הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על הסכם ההלוואה נשוא התביעה וזאת לצורך רכישת דירה מבני הזוג עלו בסכום של 120,000 דולר ארה"ב, אלא שלטענת הנתבע עילת התביעה היתיישנה וזאת מאחר שהמועד המאוחר ביותר לשיטת הנתבע ,בו התגבשה עילת התביעה בשל הפרת הסכם ההלוואה, הוא ביום –30.7.2009 - התאריך בו החל הבנק בהליכי מימוש בהוצאה לפועל ואילו התביעה הוגשה ביום 9.8.2016, דהיינו 10 ימים לאחר חלוף תקופת היתיישנות בת 7 שנים.

לטענת הנתבע , בשל הפרת ההסכם על ידי מוכרי הדירה, סוכלה תכניתו להשכרת הדירה על מנת לממן את התשלומים לפרעון ההלוואה שנטל מהבנק .משכך , סבור הנתבע כי החובה לפרוע את ההלוואה היא של מוכרי הדירה שקבלו לידיהם את כל כספי ההלוואה וחרף זאת הפרו את הסכם המכר ולא פעלו לרישום זכויות הבעלות בדירה על שם הנתבע או למסירת החזקה בדירה.

בשל פרישתה לגימלאות, אושרה החלפת המצהיר על ידי בית המשפט.

חמישית, נקבע כי למרות התיקון, יש לפרש את הנוסח בסעיף החדש בדומה לפרשנות שניתנה לנוסח הקודם, דהיינו כאשר נדונים מקרים של תרמית ואונאה יש לאמץ את דרישת הידיעה הסובייקטיבית ומשכך גם במקרה שבו עילת התביעה היא הפרת חוזה והטעם לעיכוב בהגשת התביעה הוא מעשה תרמית מצד הנתבע או מי מטעמו, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר לתובע תהא "ידיעה ממשית וסובייקטיבית" על העובדות, אשר ההטעיה לגביהן היא שמנעה מהתובע מלהגיש את התביעה.

שהוי אשר הרע את מצבו של הנתבע בכך שלא נקט בהליכים משפטיים כנגד המוכרים בשל הפרת הסכם המכר .זאת מאחר שהנתבע סבר שהתובע בחר לפעול למימוש החוב באמצעות הליכי מימוש של הנכס וזנח את זכותו להגשת תביעה כספית כנגד הנתבע.

...

בהחלט שוכנעתי כי אין מדובר בתובע שישן על זכויותיו במובן שלא פעל כלל לגביית החוב ורק בחלוף זמן רב החל בפעולות לגבייתו.

הפסיקה הכירה בסמכות בית המשפט להפחית חיובים בגין ריבית פיגורים בהיותה פיצוי מוסכם, אך זאת ,רק במקרים חריגים ונדירים .אולם כל עוד מצא בית המשפט כי מתקיים יחס סביר כלשהו, ולו דחוק, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי במועד כריתת ההסכם , ישאיר בית המשפט את הפיצוי המוסכם על כנו ולא יפחיתו (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ).

סיכום התביעה מתקבלת במלואה .בהתאם לנתבע בכתב התביעה אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 424,410 ש"ח וזאת בתוספת ריבית בהתאם להסכם ההלוואה ועל פי סעיפים 11א ו11ב. מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל – הכל כמפורט בכתב התביעה .

חובו בתיק הראשון הוא כלפי נתבע 6, מר יצחק דהן, ובתיק השני חובו כלפי נתבעת 7, שר תעש בע"מ. עו"ד אלברק השיב לצוי העיקול שהופנו אליו, כי "אין נכסים לעיקול" ומשכך זומן לחקירה בלישכת ההוצאה לפועל כצד שלישי, אשר קיבל לידיו צוי עיקול בתיק הוצאה לפועל הראשון שלעיל.

לטענת דהן, חמזה לא הוכיח שנטל הלוואות מהתובע או שהשיב לו את ההלוואות לאורך השנים, על כן יש להטיל ספק רב בטענה שהעברת מיליוני שקלים נעשתה במזומן ללא כל תעוד רישמי של מוסד פינאנסי, זאת למרות שדהן דרשו לאורך ההליך קבלת מסמכים רישמיים המלמדים על כך. אשר לקבוצת שווקי, כאמור, היא לא הייתה צד יעיל בהליך, לא הגישה סיכומים, ונמנעה ממתן גרסה ברורה בייחס ליחסים המסחריים בין הצדדים.

כידוע, נטל השיכנוע מונח על שכמו של בעל הדין אשר הטענה מקדמת את עניינו במשפט, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". להלכה, "על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים ואילו על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א(3) 18).

זאת ועוד, גם אם נלך כברת דרך ארוכה לקראת התובע, ונניח כי חמזה הוא בעל הזכות היחידי בכספי הפשרה (שאלה המתבררת בהליך משפטי המתנהל במקביל בימים אלו בבית משפט השלום בירושלים בגדרי ת"א 36442-10-19, ועל כן לא אדרש להכריע בסוגיה בהליך דכאן), עדיין לא עלה בידי התובע להעמיד תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בקיומו של חוב מיצטבר אשר לצורך הבטחתו נועדה המחאת הזכות.

שכל ישר והיגיון עסקי בסיסי מלמדים שאין זה סביר שאשה תצא לגימלאות ותוציא את כל חסכונותיה (כספי הפיצויים כלשונו של סוהייב) ותמסור אותם לחמזה ללא כל הסכם הלוואה בכתב, וכך גם בייחס לכספי ירושתה.

על פניו יש לתמוה כיצד באותו ההסכם סכומי ההלוואה נקובים בערכים שונים- האחד בדולר ארה"ב והשני בשקלים חדשים, אך בכך לא סגי.

...

לאור המסקנה אליה הגעתי, וכאמור ברישא לפסק-הדין, איני נדרשת לדון בטענות הנוספות שהועלו על ידי התובע.

אשר על כן, התביעה נדחית.

אשר להוצאות משפט- התובע ישלם לנתבעים שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט, בשים לב להתמשכות ההליך, לבקשות הרבות שהוגשו, לכך שההליך נמחק פעמיים בעתיו של התובע, ולדיונים שבוטלו בעתיו של התובע, ולמספר הרב של הישיבות שהתקיימו, ובהתאם לחלקם של כל אחד מהנתבעים בניהול ההליך, כדלקמן: לקבוצת אבו ערפה 10,000 ₪ לשוויקי 5,000 ₪ לדהן 50,000 ₪, הסכומים ישולמו תוך 60 יום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלומם בפועל.

סמוך לאחר לידת הבת הבכורה הצטרפה המבקשת אל המשיב והצדדים התגוררו בארה"ב. בשנת 2020 חזרו המבקשת והקטינים ארצה לבית ששכרה (בעלות של 8,000 ₪ לחודש) ואילו המשיב נותר לעבוד בארה"ב ונהג להגיע לביקורים אחת לחודש.

ביהמ"ש קמא מצא כי ישנו פער משמעותי בין הכנסות המבקשת "שנכון לעתה יש לראותה כמי שמחזיקה פוטנציאל כושר הישתכרות בלבד ובהיעדר הכנסות בפועל" לבין הכנסות המשיב וקבע כי "לעת הזו, כל עוד הנתבע מחזיק במרבית הנכסים ובעל השליטה בהם, כך גם עודנו מחזיק במלוא ההכנסות של התא המשפחתי לרבות אלו המתקבלים מדמי שכירות ומניהול עסקיו, יש לאפשר לקטינים להמשיך ולהתקיים באופן סביר ובהתאם לרמת החיים להם הורגלו" (ס' 71 להחלטה).

נוכח האמור ולעת הזו כל עוד הצדדים לא הפרידו מגורים, ולאחר שבחנתי את התא המשפחתי הספציפי, גיל הקטינים, הכנסות הצדדים כפי שהוצגו עד כה, נכסים ויכולת כלכלית, במטרה להבטיח מימון צרכי הקטינים, אני מורה, עד להחלטה אחרת, כדלקמן: כל עוד הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, על הנתבע לשאת במלוא הוצאות המדור ואחזקתו כפי שאישר כי עשה כן לפני הגשת התביעה.

קצבת הביטוח הלאומי תשולם לידי האם.

דא עקא, בכל 18 עמודי החלטתו של ביהמ"ש קמא לא מצאתי זכר לקביעות בעיניין זה. ביהמ"ש קמא לא הפנה להילכת מזור או לפסה"ד בעיניין פלולי וממילא לא פירט מה הטעמים שלטענת המשיב נימצאו במקרה דנן שיצדיקו היתייחסות שונה לכלל שנקבע בהילכת מזור ושלילת מזונות האישה למבקשת, חרף העובדה שאינה במחלוקת לפיה לא עבדה כל תקופת הנישואין, כבר בשלב זה של ההליך.

...

במהלך הדיון שמעתי הקשיים של כל אחד מהצדדים בדבר השתלבות בשוק העבודה בישראל ואולם אני סבורה כי בשים לב להיותם של הצדדים צעירים, נוכח גם גילאי הקטינים, אין מניעה כי התובעת תשתלב בשוק העבודה ותמצה פוטנציאל כושר השתכרותה וודאי מקום שהיא גם עותרת לחיובו של הנתבע בדמי טיפול.

לו זמני השהות של הנתבע עם הקטינים ייקבעו על דרך הצמצום , יהיה מקום לדון מחדש בסוגית דמי הטיפול ואולם לעת הזו, בקשת האם בגין רכיב זה נדחית.

יצוין כי על אף טענת הנתבע כי נתן בידי התובעת כספים בשיעור של לפחות 35,000 ₪ לחודש, הרי לא היה באמור כדי להביא את התובעת לפרוע את ההוצאות השוטפות לרבות דמי מדור ועל כן אין אני קובעת את העברת הכספים דנן לידי התובעת מדי חודש.

נוכח האמור ולעת הזו כל עוד הצדדים לא הפרידו מגורים, ולאחר שבחנתי את התא המשפחתי הספציפי, גיל הקטינים, הכנסות הצדדים כפי שהוצגו עד כה, נכסים ויכולת כלכלית, במטרה להבטיח מימון צרכי הקטינים, אני מורה, עד להחלטה אחרת, כדלקמן: כל עוד הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, על הנתבע לשאת במלוא הוצאות המדור ואחזקתו כפי שאישר כי עשה כן לפני הגשת התביעה.

התשלומים ישולמו לידי התובעת מדי 10 לכל חודש ואלו יהיו צמודים למדד הידוע ביום מתן החלטתי זו כשהם מתעדכנים מדי 3 חודשים ללא הפרשים למפרע.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו ע"י השופט הנדל בבע"מ 1078/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 27.4.11): "כאמור, הכלל הוא אי התערבות אך אין לומר שהחלטה בנושא מזונות זמניים חסינה מביקורת ערעורית. בעשיית מלאכתה, על ערכאת הערעור לבחון את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה גם מבעד לחסר ואי הוודאות בתשתית העובדתית המאפיינים את השלב של דיון במזונות זמניים. אף 'עזרה ראשונה' בדמות מזונות זמניים יש להעניק בסבירות ובמידתיות. כאן בחינת התוצאה הכוללת מובילה למסקנה כי שיעור המזונות הזמניים כפי שנקבע חורג באופן ברור מהאיזון הדרוש בשלב זה" (פסקה 5 לפסק הדין).

לאור כל האמור לעיל, בשים לב לרמת החיים הגבוהה בה התקיימה המשפחה וממנה נהנתה המבקשת עובר לסכסוך (ואציין בהקשר זה לא פחות מ-6 חופשות משפחתיות בחו"ל בין החודשים פברואר 2023 ועד אוקטובר 2023) אני מוצא לנכון לחייב את המשיב לשאת גם במזונות זמניים למבקשת בסך של 4,500 ₪ לחודש (וזאת בנוסף לחיובים שהושתו עליו במסגרת ההחלטה מושא הבר"ע שאת חלקם יש לזקוף גם כמזונות למבקשת) וזאת החל מחודש דצמבר 2023 (אז הוגשה הבקשה לפסיקת מזונות זמניים) ועד החלטה אחרת שתינתן ע"י ביהמ"ש קמא.

סוף דבר הערעור מתקבל באופן שבו ההחלטה מושא הבר"ע תחול בשינויים הבאים: המשיב יישא בלוא החיובים שהושתו בסעיפים 81ד' ו-81ה' להחלטה ומחודש דצמבר 2023 יישא המבקש, בנוסף ורטרואקטיבית, גם במזונות זמניים עבור המבקשת (מזונות אשה) בסך של 4,500 ₪ לחודש וזאת עד להחלטה אחרת שתינתן ע"י ביהמ"ש קמא.