תביעה לפירוק שיתוף ותביעה שכנגד בגין שימוש במקרקעין

ההבדל בין תביעה שכנגד בעיניין בעלות המועלית במסגרת תביעה לשימוש במקרקעין (לרבות תביעה לסילוק יד) לבין תביעה שכנגד שכזו המועלית במסגרת תביעה לפירוק שתוף ובה מבוקש לבטל את הבעלות של מבקש הפרוק, הוא בהיעדר קיומה של זיקה מהותית ואמיצה, ולמצער, בקיומה של זיקה מהותית בעוצמה פחותה בין התביעה לתביעה שכנגד, באופן שאינו מצדיק החרגה של כללי הסמכות העייינית.

והינה, הטענות המשמשות את התובעים שכנגד לצורך קבלת הסעד הכספי אינן מהוות טענת הגנה מפני תביעת פירוק השתוף.

...

למותר לציין כי מסקנה זו נכונה מקל וחומר ביחס לבקשת התובעים שכנגד לבטל את רישום הבעלות על שם התובעים ביחס לחלקות אחר, מלבד חלקה 18, כאשר התביעה לפירוק שיתוף נגעה אך ורק לחלקה 18.

סוף דבר אין לבית משפט זה סמכות להורות על ביטול בעלות התובעים במקרקעין מושא תביעת פירוק השיתוף.

פועל יוצא מהאמור הוא שאני מורה על מחיקת התביעה שכנגד (אציין כי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את בית המשפט נעדר הסמכות להעביר את התביעה לערכאה המוסמכת, דבר המקנה, כך סבורני, לבית המשפט אפשרות להורות על מחיקת תביעה בה אינו מוסמך לדון).

לשיטתה יש למחוק את התביעה שכנגד מחמת חוסר סמכות עניינית, ולקבוע דיון הוכחות בתביעה העיקרית שיוגבל לטענות שבית משפט זה מוסמך לידון בהן: רשות בלתי הדירה, דיירות מוגנת והשקעה בנכס.

פירוש מרחיב זה הקנה את עיקר המשקל לשאיפה להמנע מהתדיינות כפולה (למסקנה זהה ראו למשל רע"א 8120/10 יורשי סרן נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקאות 14-13 (22.11.2010) (השופט י' דנציגר בדן יחיד); בר"ע (מחוזי חי') 1067/04 עיזבון אסטפאן נ' עיזבון ג'וזין (14.3.2004) (תביעה לפירוק שתוף במקרקעין ותביעה שכנגד לבעלות בהם נושאן אחד); בש"א (שלום ת"א) 161536/03 צהלה אגודה שיתופית לשיכון בע"מ נ' רשות הדואר (29.5.2003) (תביעה לסילוק יד ותביעה לחכירה לדורות נושאן אחד); ת"א (שלום רח') 2903/07 (בש"א 1722/08) בכורי נ' קנדי השקעות ובניין בע"מ (6.10.2008) (תביעה לסילוק יד ותביעה שכנגד לבעלות נושאן אחד)).

בעיניין רובינשטיין דובר כזכור בתביעה לחלוקת שימוש במקרקעין בין שותפים ובתביעה שכנגד הנוגעת לבעלות.

...

כל עוד הלכת רובינשטיין עומדת על מכונה ולא בוטלה, מסקנה דומה מתבקשת גם בעניינן של התביעות דנן.

שקילת מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה שראוי להפריד את בירור התביעה העיקרית מהתביעה שכנגד, אלא אם כן יובטחו נזקיה של התובעת למקרה שטענות התביעה שכנגד יידחו.

סוף דבר התוצאה היא אפוא כדלקמן: הסמכות העניינית לדון בתביעה שכנגד מסורה לבית משפט זה, והיא תידון בו. התביעה והתביעה שכנגד יידונו בנפרד אלא אם כן הנתבע יבטיח את הנזק שעלול להיגרם לתובעת אם התביעה שכנגד תידחה.

תשלום דמי שימוש בגין שטח האיזון שלא שולמה תמורה בגינו לטענת איטח, מאחר שש.פ. תפסה חזקה בכל שטח יחידה 7, לרבות השטח בגינו עליה לשלם דמי איזון, במרץ 2016, ומיום 6.7.16 היא משכירה שטח זה לבנק דיסקונט, עליה לשלם לו דמי שימוש בגין השמוש שהיא עושה במקרקעין שלא כדין, משום שלא שילמה עליהם.

עופר הגיש נגד ש.פ. תביעה שכנגד, במסגרתה הוא טוען כי ש.פ. היא שמסיגה את גבולו, שכן היא עושה שימוש בחניות שלא נמכרו לה, והשתלטה על שטחים בקומת הקרקע (יחידה 2 ושטחים צבוריים).

תמצית טענתה של ש.פ, בבקשה לעיכוב הליכים חלקי, היא כי התביעה בת"א 62302-06-19 שהוגשה על ידי עופר, מעלה טענות זהות לאלה הנטענות על ידי איטח בהליך זה, והתביעה בת"א 45973-12-20 היא תביעה לפירוק שתוף שהגיש עופר, ובה נתבעת גם אשד את מלמד, החיונית לבירור המחלוקות בדבר הזכויות ברכוש המשותף, בהיותה בעלת זכויות במקרקעין, שאינה בעלת דין בתביעה זו. אם לא יעוכבו ההליכים בתיק זה, טוענת ש.פ., עלולות להיתקבל הכרעות סותרות של בית המשפט, בהליכים השונים.

אין מדובר ב"עיכוב הליכים" במובנו הקלסי, ולו מהטעם שהליך זה קדם לשני ההליכים המאוחדים שבמסגרתם ניתן צו המניעה הזמני, ואין לעכב הליכים בתיק זה בשל הליכים מאוחרים לו. עם זאת, טענות ש.פ. בהחלט ראויות לדיון, משום שההליך הנכון להכרעה במחלוקת לעניין שימוש ברכוש המשותף, הוא תביעת פירוק השתוף, ולא ניתן להכריע בסוגיות קנייניות של זכויות ביחידות או ברכוש המשותף, שלא במסגרת תביעה לפירוק שתוף בה נוטלים חלק כל בעלי הזכויות במבנה.

...

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת ש.פ. כי מדובר בחוסר תום לב היוצר השתק שיפוטי כלפי איטח, המונע ממנו להעלות טענות סותרות, באותו הליך ממש (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ).

[footnoteRef:35] [34: בה"ש 6 בעמ' 32 לסיכומיו] [35: בסעיף 55 להחלטתה] לסיכום הנקודה, לא הוכח כי ש.פ. השכירה חניות מסוימות ברכוש המשותף לשוכריה, ומעדויות נציגי השוכרים עולה כי השכירה חניות צמודות שלה, וחניות ספורות, בלתי מסוימות, ברכוש המשותף, דבר המהווה שימוש סביר ברכוש המשותף.

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 1,157,936 ₪ כולל מע"מ נכון למועד הגשת התביעה.

את התביעה שכנגד, אני דוחה ברובה הגדול, למעט בנושא תשלום דמי האיזון, ועל כן אני קובעת כי על הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 73,890 ₪ כולל מע"מ, נכון למועד הגשת התביעה.

בנוסף הגיש הנתבע תביעה לפירוק השתוף במקרקעין (ת.א (חיפה) 17003-07 וינברגר נ' גולדיאק).

ביום 1.5.17 העביר התובע לנתבע הצעה נגדית של טיוטת הסכם מכר, הצעה שלא זכתה למענה מצידו של הנתבע, הגם שבא כוחו של הנתבע הודה שקיבלה (עמ' 124 לתיק מוצגי התובע).

בהקשר אף זה טען התובע כי בהתאם לקבלות שצורפו על ידי הנתבע, ניתן להבחין שמרביתן ניתנו לישויות משפטיות נוספות אשר אינן מורשות להמצא בנכס המקרקעין כגון : "מזנון גלידת תל חנן – אורי וינברגר עוסק מורשה", ורק אחת נתנה לחברת גלידת תל חנן בע"מ, הישות היחידה שרשאית הייתה להיות בנכס, וכי ממילא אותן ישויות משפטיות, עשו שימוש לצורכיהם בהוצאות אלו.

ואולם לבית המשפט הסמכות להפחית מתשלום זה בין היתר מכוח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, הקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת." התובע לא הציג דרישה לתשלום דמי שימוש בתקופה שמיום חתימת הסכם הפשרה ועד ליום הגשת התביעה דנן.

...

בסיכומיו ביקש התובע לסגת מהסכמה זו, אלא שדין בקשה זו להידחות.

פסיקת דמי השימוש: לאור כל האמור לעיל, לרבות קביעתי בעניין התנהלות התובע, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע דמי שימוש בסך 1,425 ₪ בתקופה מיום 25.8.16 ועד ליום 3.8.20, קרי סך נומינלי של 67,343 ₪, סך שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בהתאם למחשבון אתר 'נבו', הינו 80,505 ₪.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, וקובעת כי על הנתבע לשלם דמי השימוש בסך 80,505 ₪, בקיזוז השתתפות בהוצאות בסך 7,476 ₪, והוצאות משפט בסך 10,297 ₪ - סה"כ 83,326 ₪.

מדוע שהאשה תתבע דמי שימוש בגין קומת קרקע שאינה דירת מגורים ואינה ראויה למגורים? גם בכתב התביעה המתוקן בתמ"ש 3550/08 שהוגש ביום 17.4.08 (תביעת פירוק השתוף), הוגדרה דירת המגורים בסעיף 14א' לכתב התביעה, כדירה שנבנתה מעל קומת הקרקע, בנוסף לקומת מרתף מפולשת, ובסה"כ בשטח של 417 מ"ר. אין להניח כי האשה כיוונה בשתי התביעות הנ"ל לדברים שונים, בפרט כאשר תביעת דמי השמוש היא התביעה המאוחרת.

כך גם מעת שהנשאר בדירה זכאי, על פי החלטה שיפוטית, למזונות מבן הזוג שעזב את הדירה, אין לחייבו בדמי שימוש מאחר שכנגד חיוב זה, קיים חיוב נגדי של מדור מדין מזונות.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.