מרינה עתרה לפירוק השתוף בדרך של היתמחרות פנימית ולאחר מכן למכירה חיצונית למרבה במחיר, ואילו הערייה סברה כי ניתן לפרק את החניון בדרך של חלוקה בעין.
יש שיראו בהתמחרות פנימית או מכירה חיצונית כדרך לקבלת התמורה המיטבית עבור זכויותיהם.
לצד הדמיון האמור, ההבדל בין הליך אזרחי רגיל להליך של פירוק שתוף במקרקעין הוא שכאשר ישנה החלטה חלוטה על אופן פירוק השתוף, ובפרט כאשר נקבע כי פירוק השתוף יעשה בדרך של מכירה חיצונית למרבה במחיר, או אז אפשר שקיימת זהות אינטרסים לבעלי הדין.
די בעיניין זה להפנות לפסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט שנהב מיום 21.9.2009 שם, בסעיף 3 לפסק הדין, הבהיר את גדר המחלוקת:
"הנתבעות נתנו הסכמתן לבקשת התובעת לפירוק השתוף בחניון והמחלוקת היחידה הדורשת הכרעה, מתייחסת לדרך בה יפורק השתוף – ע"י פירוקו בעין וחלוקת החניון לשני חניונים נפרדים, או לחילופין מכירת החניון בשלמותו וחלוקת התמורה בין השותפים, עפ"י חלקם בחניון"
בסופו של דבר, התביעה של מרינה התקבלה ופרוק השתוף נעשה בדרך של מכירה חיצונית, תוך דחיית טענת הערייה לפירוק בעין.
...
מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי יש מקום לשפות את מרינה בגין הוצאות להן נדרשה, ולמעט ההוצאה בעניין חוות דעת בצלאל קציר, וזאת מאחר שאיני סבור כי יש להשית הוצאה זו על כתפי העירייה בנסיבות העניין.
בסיכומו של דבר, לאחר בחינת מכלול השיקולים לעניין שכר הטרחה כמפורט לעיל, לרבות היקף ההליכים והעבודה, משך ההליך, התנהלות הצדדים, הדיונים שנערכו, מידתיות וסבירות התשלום וכיו"ב, מצאתי בנסיבות מקרה דנן להעמיד את סכום שכר הטרחה שהעירייה תשיב למרינה בקשר עם הליך פירוק השיתוף, על סך של 350,000 ₪.
סוף דבר
מהטעמים המפורטים לעיל, העירייה תישא בהוצאות מרינה כמפורט בסעיף 47 לעיל וכן בתשלום שכ"ט כמפורט בסעיף 53 לעיל.