תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין נגד בן זוג

בפנינו ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחדרה (כב' השופט י. הלר) מיום 16.9.19 ב-ת"א 51965-07-17, בו נדונה תביעה לפירוק שתוף במקרקעין.

העירעור הוגש כנגד חמשת המשיבים: בני הזוג בן גיגי (התובעים מס' 1 ומס' 2), בני הזוג שדה (התובעים מס' 3 ומס' 4), והגב' חופית מרזוק שצורפה, כאמור כבר לעיל, כתובעת מס' 5.

...

חלף זאת, ובתוקף סמכותנו למתן פסק דין של פשרה לפי סעיף 79א' של חוק בתי המשפט, אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) למשיבים מס' 1-5.

לכיסוי ולסילוק הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המערערים בס"ק (2) דלעיל, אנו מורים שמזכירות בית-המשפט תעביר מתוך העירבון בסך 20,000 ₪ שהפקידו המערערים בקופת בית-משפט זה את הסכום של 2,500 ₪ לידי ב"כ המשיבים מס' 1-5, עו"ד ח. שפרוט, עבור מרשיו.

כמו-כן אנו מורים למזכירות בית-המשפט להמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.

זהות בעלי הדין התובעים 1-2 הנם בני זוג, ולפי הטענה, מתגוררים מזה שנים עם 3 ילדיהם במבנה הממוקם בשטח חלקה 6 (נטען כי התובע 1 התגורר במבנה עוד קודם לנישואיו עם התובעת 2).

במסגרת כתב התביעה שם טענה רמ"י כי הנתבעים פלשו שלא כדין לחלקות נשוא התביעה (חלקה 6 ו-22), ובין היתר, "הציבו במקום קרוון, מחסן, סככה וצריף וגידרו שטח של כדונם". מנגד הגנת הנתבעים שם לא התבססה על טענה בדבר זכויות קנייניות/חוזיות של מי מהם באופן אישי בחלקות הנדונות, אלא על טענתם כי קיבלו הרשאה מרוב הבעלים במשותף של חלקה 6 (בני משפחתם), להשתמש במקרקעין ולהציב בהם מחוברים שונים, וכי מדובר לטענתם "בשימוש רגיל וסביר" מצידם, טענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש, אשר הורה על סילוק ידם מכל שטח הפלישה, להריסה של כל הבנוי המחובר והנטוע בשטח הפלישה, ופינויו מכל חפץ ואדם עד ליום 15.8.03 (נספח 2 לכתב תשובה).

שלישית, במסגרת הסכם ההבנות שנחתם בין הצדדים, ויתרו החייבים באופן סופי ומוחלט על כל טענה ו/או תביעה מכל סוג שהיא כלפי הזוכה (ס' 20 להסכם), כך שגם אם נניח לטובתם (ואין הדבר כך) כי עצם החתימה על הסכמי המכר לרכישת זכויות בחלקה 6 היקנו להם אפשרות לנקוט בעתיד בהליך לפירוק שתוף בחלקה 6, לא היה בכך כדי "לאיין" את תוקפו של פסק דין חלוט משנת 2013, שהורה על סילוק ידם מהמקרקעין ו/או להביא לעיכוב ביצוע של הליכי ההוצל"פ נגדם.

...

ראשית, אין באפשרות התובעים לנסות לתקוף מנהלית את החלטת רמ"י אשר דחתה את בקשתם להסדרת המקרקעין על יסוד נסיבות שהשתנו לאחר מועד קבלת ההחלטה, אלא על יסוד נתונים שעמדו בפני רמ"י, עובר למועד קבלת ההחלטה האם להיעתר לבקשת התובעים או לדחותה.

סיכומם של דברים, ומהטעמים שצוינו לעיל, לא שוכנעתי כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת רמ"י לדחות את בקשת התובעים להסדרת המקרקעין.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה, ומחייב את התובעים, הדדית, לשלם לנתבעת באמצעות ב"כ הוצאות בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום.

כבר נפסק כי על אף שמכוח הזכות הקניינית במקרקעין רשאי כל שותף להגיש תביעה קניינית לפירוק שתוף, כאשר מדובר בבני זוג וכאשר הדירה היא חלק מהמשאבים המשותפים שנצברו בחיי הנישואין, מסור לבית המשפט לעינייני מישפחה מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפיתרון הסיכסוך בין המתדיינים בפניו ובנסיבות מסוימות יכול בית המשפט לעכב את פירוק השתוף בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב שבו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל (הילכת בר אל לעיל בעמ' 862 ).

בעיניין בע"מ 8873/06 לעיל הסביר כב' השופט אדמונד לוי כיצד כנגד חלקו של בן זוג בדירת מגורים יכולות לעמוד זכויות בן הזוג האחר בנכסים אחרים לרבות חובות ואת כולם יש להסדיר באיזון כולל.

...

דיון והכרעה: סבורני כי האפשרות האחרונה (עריכת איזון משאבים כולל) היא היעילה והנכונה בנסיבות מקרה ממספר טעמים: יישוב סכסוך רכושי כולל בין בני הזוג, תום לב, אחריות שיפוטית לצמצום התדיינות בעקבות התקנות החדשות והכל כמפורט להלן : 9.1 .

לאור כל האמור אני קובע כי במסגרת תביעה זו יאוזנו כלל המשאבים של בני הזוג ולא רק דירת המגורים ותכולתה.

ביום 28.3.2017, עוד הליכי הכנוס תלויים ועומדים, הגיש שמש תביעה לפירוק שתוף במקרקעין נגד התובעת ורונית (תהל"מ 61876-03-17).

בכתב התביעה נטען שלנתבעות (התובעת ורונית) זכויות בחלקות 323,336,337 ובמחצית מחלקה 372, וכי הוא זכאי למחצית מהזכויות של רונית בחלקות אלו, זאת הן מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג, 1973, והן מכוח הוראות הסכם הגירושין.

...

הרשמת באה למסקנה שמדובר בפסק דין כספי ושחוב התובעת לא נפרע לאחר מכירת חלקה 337.

כל ארבעת התנאים חלים בעניינו ומביאים למסקנה שהתובעת מנועה מלטעון שהיא קיימה את חיובה שבפסק הדין עם מכירת חלקה 337.

סוף דבר מן הנימוקים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

בשנת 2002 הגישו קרני ובני הזוג תביעה נגד התובע ואחרים, למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע הפר את ההסכם; לחייבו לרשום את הבעלות בדירה על שמם כשהיא נקיה מכל חוב, שעבוד ועיקול, ולמתן פסק דין הצהרתי לפיו הם אינם חייבים כל סכום בגין דמי שכירות ואף זכאים להשבת הסכומים ששלמו החל מיום 1.1.2001.

בפסק הדין בתביעת הרוכשים, דחה בית המשפט את הטענה שרישום הבית המשותף הוא תנאי מתלה לקיום ההסכמים, ועל בסיס הסעד החלופי לרישום הזכויות ללא קשר לרישום הבניין כבית משותף, נקבע שבני הזוג וקרני זכאים לרישום הזכויות על שמם, ועל התובע לעשות כן תוך 12 חודשים מסיום העיצומים בלישכת המקרקעין, שאחרת ייחשב כמפר ההסכם.

לאחר שנחתם ההסכם פנה התובע (ביחד עם אחר) בתביעה לפירוק שתוף במקרקעין (ת"א 38706/93, להלן: התביעה לפירוק השתוף).

...

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי בהתאם לסעיף 2ב' להסכם התשלום השני ישולם "ביום רישום הדירה בשמו של צד ב' (הרוכשים – ע' ר') בלשכת רישום המקרקעין". אף בפסק הדין בתביעת הרוכשים נקבע שעל התובע לרשום את הבעלות על שמם של הרוכשים בכפוף לתשלום יתרת התמורה.

מכאן, והיות והתובע היה בהליך פש"ר זכויות התביעה הוקנו לנאמן, והוא משיקוליו החליט שלא להגיש תביעה בעניין זה. סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.