לפניי תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, אשר קיימת מחלוקת בדבר כריתתו.
כלומר, ההגיון הכלכלי העומד בבסיס כל הסדר בין מורי נהיגה, כפי שפורט בכתב ההגנה (סעיף 19) אינו יכול להצדיק את ההחלטה לרכוש רכב נוסף, שכן אין המדובר עוד בניצול של הרכב האוטומטי שבבעלות התובע, בשעה שהוא מלמד על הרכב בעל הגיר הידני, בבחינת ניצול "שעות מתות" ברכב האוטומטי, אלא בהעמדה מלאה של רכב לרשות התובעת, תוך שהרכב הנוסף שבבעלותו, הטולדו, ממשיך לעמוד בחניה ללא שימוש, בעת שהוא מלמד על הרכב הידני.
שיעור הפצוי
התובע מבקש לפסוק לו פצויי קיום, כלומר לפצותו על הרווח שנימנע ממנו עקב הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, ובכך להעמידו במצב בו היה נמצא לו קוים ההסכם.
...
לפיכך, אני קובעת כי הפיצוי בו יש לחייב את הנתבעת מסתכם ב- 38,122 ₪ (הפחתה של 40% מהנזק לאחר תיחומו באמצעות הפחתת 20% ממנו).
לסיכום, אני מקבלת את התביעה, בחלקה, ומורה כדלקמן:
הנתבעת תשלם לתובע סך של 38,122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.12.07 עד למועד הגשת התביעה, 2.7.13.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע החזר האגרה ששולמה, בסך של 1,892 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.