תביעה לפיצויים לפי עוולות הנזיקין הכלליות

בהתאם להחלטת בית הדין האיזורי התובענה בגין פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, תמשיך להתברר בפניו.

(א) המסגרת הנורמאטיבית (א) סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק או חוק בית הדין לעבודה), קובע את העקרון כי תובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה (למעט עוולות נזיקיות שאינן מנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה) – מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

(1) החלטה בעיניין המנוי בסעיף 93א לפקודת המישטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 למעט כל החלטה הנוגעת למינוי המפקח הכללי של המישטרה".

המערער תבע את הסעדים הבאים: "א. פיצויים בגין אובדן הישתכרות בהפסד תשלומי פנסיה – ומאחר שהתובע אינו עובד עקב מחלתו ופוטר בכך שיצא לפרישה של 50 אחוז פנסיה וזאת למעשה ללא העוולה שבוצעה כלפיו היה פורש עם 70 אחוז לפנסיה. ולכן חישוב הפצוי 20 אחוז אובדן דמי פנסיה ... סכום הפצוי הוא 806,400 ש"ח.

...

אשר לתובענה נגד המשיבה 5, לא מצאנו מקום להתערב בתוצאת הכרעתו של בית הדין האזורי.

משלא נטען דבר לענין זה בכתב התביעה לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין האזורי לסלק על הסף את התובענה כנגד המשיבה 5 בהעדר עילה.

סוף דבר - דין הערעור להידחות.

נפסק זה מכבר, כי לא ניתן לתבוע בעילה של הפרת חובה חקוקה, כשהחובה היא מכוח חוק יסוד זה. ראה ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות ביניין והשקעות בע"מ נ. הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה, מחוז תל אביב ואח', בסעיף 54 לפסק הדין: "בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הוכיחה קיומה של חובה חקוקה, שכן סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו אינו מהוה חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. זוהי חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אך אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין...". על כן אני דוחה את התביעה בעילה זו. רשלנות יש לבחון אם כן את עוולת הרשלנות לגבי כל אחד מרכיבי התביעה אליהם מתייחסים התובעים.

בפס"ד סעד, סבר בית המשפט כי על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב 1982 (להלן: "התקנות"), מוסמך אף בית המשפט במסגרת תביעת רשלנות כנגד המדינה לפסוק פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק וכך הוא אף מצא לנכון לעשות באותו עניין (סעיפים 67-68 לפסק הדין).

בפס"ד שובר בפסקות 109-100 נקבע: " ... תחת העילה של "נסיבות אחרות" אין צורך בהוכחת יסודות עוולת הרשלנות כדי לזכות בפצוי, ובכך נוצר "מיתחם" של נסיבות אשר יכול נאשם למצוא להן מזור תחת סעיף 80(א), מבלי שיעלה הדבר בידו באמצעות הגשת תביעה נזיקית.

...

הטענה היחידה שנטענה בעניין זה על ידי התובע 1 הייתה כי התובע 1 לקח הלוואות מגורמים שונים וניצל את הפיקדון הצבאי שקיבל לטובת ההשקעה במסעדה, אולם גם לטענות אלה לא הובאו כל ראיות ועל כן גם אילו היה מקום לקבל טענה כלשהי בעניין המסעדה, התובע 1 לא הוכיח את הנזק שנטען על ידו בעניין זה. נזקי הגוף של התובע 2 כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט מצא כי קיים קשר סיבתי בין מעצרו של התובע 2 לבין אירוע הלב שעבר.

מכאן כי יש לדחות את תביעת נזקי הגוף של התובע 2.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי התביעה של התובע 1 נדחית.

כך גם קבע בית המשפט הנכבד במסגרת ע"א (נצ') 1074/06, סימון ח'ורי נ' נעמה אבראהים נסייר (פורסם בנבו, 17.4.07) (פסקה 62): "סיכומם של דברים, הסיפא לסעיף 29 לפקודת הנזיקין מגבילה את הפצוי בעוולת הסגת הגבול לנזק של ממון בלבד. בהקשר בו עסקינן כוונת הדברים היא ל'נזק רכושי' (י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין דיני נזיקין - תורת הנזיקין הכללית סע' 117 עמ' 177 (מהדורה שניה מתוקנת ומעודכנת, ג. טדסקי עורך, התשל"ז)). על נזק שכזה זכאים ח'ורי לפיצויים, ככל שיוכיחוהו. על נזק שאיננו ממוני, כגון עגמת נפש, אין הם זכאים לפצוי". התובע תבע נזק לא ממוני וממילא אינו זכאי לפצוי בגין עוולת השגת גבול.

וכך דבריו: "...המייחד את העילה של הפרת חובה חקוקה שבסעיף 63 של הפקודה שלנו הוא כי החיקוק שהופר לא הוא מקור העילה. המקור הוא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העושה את ההפרה לעוולה, אם החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הנפגע ואיננו שולל את התרופה בנזיקין". בית המשפט ממשיך ומצטט פסיקה קודמת: "השאלה אשר אותה צריך שופט ישראלי להציב נגד עיניו, היא, אם החובה החקוקה נועדה לטובתו של הניזוק, ואם אין בה משום שלילת התקופה הנזיקית". בית המשפט חוזר על הפסיקה לפיה עוולת הפרת חובה חקוקה הנה עוולת מסגרת המאפשרת לבית המשפט ליצור חבויות וכי: "הסעיף 55א (כיום סעיף 63 – ש'.נ'.) מטיל על בית המשפט תפקיד פרשנות נכבד מאד. הוא פותח פתח ליצירת עילות אין ספור בנזיקין. במקביל לחובות המוטלות על מאן דהו בחוק, כפוף לאותם תנאים מגבילים בגוף הסעיף 55א...מאליו מובן שיש כאן כר נרחב ל,חקיקה שיפוטית' במצוות החוק". פועל יוצא של האמור הוא תפקידו של בית המשפט הבא לצקת תוכן לעוולת מסגרת זו: "כאן בא לידי ביטוי תפקידו היוצר של השופט להפעיל שקולי מדיניות משפטית בפרשו את החיקוק המטיל את החובה, אם נועד הוא להגן על הניזוק ולהיטיב את הנזק שניגרם לו". הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שהטלת סנקציה פלילית אינה שוללת את האפשרות לתבוע תרופה אזרחית וכן הכירה באפשרות לתבוע תביעה אזרחית מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה כתוצאה מהפרת הוראת חוק עונשית (פ"ד סולטאן, סעיף 8).

...

לאחר שבחנתי את הראיות לא מצאתי כי הוכחה התנהגות כאמור או כל פרובוקציה מצד התובע.

בנסיבות אלו סבורני שיש לפסוק פיצוי כולל בגין שניהם.

סוף דבר, הנתבע ישלם לתובע סך של 5,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, אגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,500 ₪.

כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו: "הקביעה כי על פי דיני ההגבלים העיסקיים היתנהלות סאנופי מהוה ניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי אין בה, כשלעצמה, כדי להקנות לתובעת זכות לרווחי סאנופי. הטעם לכך הוא שחוק ההגבלים העיסקיים קובע בגין הפרתו שורה של סעדים (ובכללם הזכות לפצוי נזיקי לפי סעיף 50 לחוק), ואולם אינו קובע את הזכות להגיש תביעה לרווחי המפר (לא למתחרה שניפגע ולא ללקוח שניפגע). ויובהר, גם בהקשר זה אינני סבור כי ניתן לראות בחסר שבחוק ההגבלים העיסקיים משום הסדר שלילי. השאלה אם קיימת עילת תביעה בגין טובת ההנאה שהופקה בעקבות הפרת דיני ההגבלים העיסקיים צריכה להיקבע במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, ולעניין זה אין ללמוד משתיקת חוק ההגבלים העיסקיים דבר. המחוקק הישראלי מסדיר לעיתים את האפשרות לתבוע נזק במסגרת חוק הקובע חובה או איסור (ואולם גם בעיניין זה אין אחידות בחקיקה, ועל כן קיימת בפקודת הנזיקין העוולה הכללית של הפרת חובה חקוקה), אולם הוא נימנע ברובם המוחלט של המקרים מלהתייחס במסגרת החוק בו מוגדרת החובה או האיסור לשאלה אם קיימת אפשרות לתבוע את הרווח מהפרת החובה" (פסקה 91).

הגענו למסקנה כי סאנופי הפרה את הוראת סעיף 29א לחוק התחרות, ואחזור ואפנה להוראת סעיף 50(א) לחוק: "דין מעשה ומחדל בנגוד להוראות חוק זה, כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]". ניתן איפוא להגיע לתוצאה הרצויה בדרך המלך של עוולה נזיקית, ואיני רואה מניעה במקרים של הטעייה כגון דא, בעוולה שמקורה בדיני התחרות, להגמיש את היסוד של הקשר הסיבתי.

...

כמו כן מקובלת עליי העמדה כי היסוד הנפשי שדרוש להקמת עילת תביעה בעשיית עושר, ככל שהדבר נוגע להטעיית רשם הפטנטים, הוא כוונה להטעות; וכי שאלת המטריאליות של המידע שבמוקד הטעיית הרשם עשויה לשמש אינדיקציה לקיומם של כוונה להטעות וקשר סיבתי, אך בנסיבות העניין שלפנינו "אין מקום להעמיס את מלוא כובד המשקל על השאלה אם אלמלא ההטעיה הרשם בהכרח היה דוחה את בקשת הפטנט" (פסקה 29 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ע' ברון).

השופטת (בדימ') ברון, מצדה, סבורה כי אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות להגיש תביעת עשיית עושר עקב הפרת סעיף 29א(א), ואף לשיטתה הפרת הסעיף אינה מותנית בשימוש באמצעים שייחודיים למעמד המונופוליסטי (למסקנה אחרונה זו הצטרפו גם הנשיאה (בדימ') א' חיות והשופט י' עמית).

מדובר בשאלה מורכבת שהפסיקה נדרשה לה מספר פעמים בעשורים האחרונים (ראו והשוו: ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 480-479 (1997); רע"א 3739/99 מכוני דיאגנוסטיקה והדמיה בע"מ נ' קר שירותי רפואה בע"מ (21.9.1999); בש"א (מחוזי י-ם) 2263/05 רבוע כחול - ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (6.7.2005); ת"א (שלום חי') 13803-08-14‏ תורג נכסים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב (16.10.2017); כן ראו **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 589-588 (מהדורה שלישית, 2015); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט - הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 301 (התשס"ב)) – אך בדומה לחברתי הנשיאה (בדימ') חיות, אף אני סבור כי המקרה דנן אינו מחייבנו ללבן סוגיה זו במלואה, ויש להניח כי היא תוסיף ותתברר בפסיקה עתידית.

התביעה הוגשה מכוח עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין, הפרת חובה חקוקה בקשר עם התקנות המסדירות את הפרעות הרעש, מיטרד ליחיד, החוק למניעת מפגעים וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

בבקשה לסילוק על הסף שהגישה המדינה נטען שע"פ סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה"), אין עילת תביעה ע"פ דיני הנזיקין ועל התובעים היה להגיש את התביעה לפיצויים לועדה המקומית לתיכנון ובניה בהתאם לסעיף 200 לחוק התיכנון והבניה.

ביהמ"ש העליון בשבתו כערכאת ערעור מינהלי קבע במסגרת עע"מ 2775/01 שרגא ויטנר נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה 'שרונים' (מיום 4.9.05 פורסם בנבו; להלן: "פס"ד ויטנר") כדלקמן: "בהתאם ללשונו של סעיף 197, לתכלית החקיקתית שלו ולאיזון הראוי בין האינטרסים השונים העומדים ביסודו, יש לקבוע כי ככלל, מקרקעין ייחשבו כמקרקעין הגובלים בתחומה של תכנית, לצורך תביעת פיצויים לפי הסעיף, כאשר המקרקעין משיקים פיזית ל"הקו הכחול" של התכנית כפי שסומנה על גבי תשריט התכנית.

התובעים לא כפרו בטענה הנ"ל אלא הסתפקו בהכחשה כללית שהמקרקעין אינם גובלים.

...

מכל האמור לעיל עולה המסקנה שהמקרה דנן הינו מהמקרים החריגים בהם ביהמ"ש יחסום את התובעים על ספם של שערי ביהמ"ש, למרות הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין ונוכח העובדה שהנתבעות הופטרו מהגשת כתב הגנה, ישלמו התובעים לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסכום מינימלי בסך של 7,500 ₪ (סה"כ 22,500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.