בכתב התביעה כלל התובע גם פיצויים לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, וטען כי בפירסום תמונתו היה כדי לפגוע בפרטיות שלו, אולם בסיכומים מטעמו נזנחה טענה זו.
בכתב התביעה ביקש התובע פיצוי של 200,000 ₪ אשר כלל פיצוי בגין 75,000 ₪ בגין כל אחד משני הפרסומים שאותם ייחס לנתבעת (כפצוי ללא הוכחת נזק, ס' 41 לכתב התביעה) וכן פיצוי בגין הפגיעה בפרטיות ובסך הכל העמיד את תביעתו על סך של 200,000 ₪.
ביום 29.9.22 היתקיים קדם משפט מסכם, אליו התייצבה הנתבעת מבלי שהגישה תצהירים או ראיות, הנתבעת שוב מסרה גרסה עובדתית ושוב ביקשה לסיים העניין בהתנצלות, בסיום הדיון מסרה הנתבעת כי אין היא מוכנה לשלם דבר וכי בכוונתה לשכור עורך דין.
כפי שמציינת כב' השופטת יהב בבפ"מ 1426-08-18, וכפי שניתן לראות בסרטונים שהציג התובע, הנתבעת מצד אחד מכשילה את הבדיקה ומצד שני אין כל פעולה מטרידה של התובע כלפיה.
סעיף 19 לחוק אישור לשון הרע קובע מספר שיקולים שבהם יכול בית המשפט להיתחשב לצורך הפחתת הפצוי והם:-
האם הנתבע הביא דברים בשם אומרם?
האם הנתבע היה משוכנע באמיתות הדברים?
האם הנתבע לא התכוון לפגוע?
האם הנתבע היתנצל, הכחיש או תיקן את הפירסום? או האם נקט בדרכים להפקת הפירסום?
לא ניתן לטעון כי הנתבעת הביאה דברים בשם אומרם.
...
לפיכך יש לקבוע כי בפרסום זה יש משום לשון הרע, כי הוא עומד בתנאי הפרסום וכי אין לנתבעת כל הגנה ועל כן דין התביעה להתקבל.
והסיף על כך כב' השופט חשין כי:-
"כשהוכח שאמנם בלשון הרע עסקינן, יישא המפרסם בכל התוצאות הנובעות מהפרסום, קרי: בפיצויים בשיעור מלא על הפגיעה בפרטיותו של הנפגע, בהשפלה שסבל, בכאבו ובשמו הטוב. סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר" (שם, עמ' 528)
סקירת הפסיקה מלמדת כי אין קו אחיד, יש המחמירים יותר ויש המחמירים פחות.
לסיכום –
הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל החזר אגרה) בסך 7,500 ₪ וזאת מעבר לחיוב בו חויבה הנתבעת בגין ביטול פסק הדין.
