מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכבה עקב היתנגשות עם רכב הנתבעת.
בכל הנוגע לאי הוכחת מעורבות רכב הנתבעת בתאונה, אני מסכימה עם הנתבעת כי לא יכול להיות מצב שפלוני "יזרוק" מספר רשוי "ויפיל" על אלמוני או החברה המבטחת את רכבו תשלום לפצוי והנטל הוא על התובע להוכיח את תביעתו לרבות זהות הגורם שפגע בו. ואולם, בתיק זה אין כל גרסת מבוטח מטעם הנתבעת שמכחיש את הארוע ואין חולק מצדה כי בזמן הארוע נרשם מספר הרכב על ידי המישטרה מפי נהג רכב התובעת בזמן אמת, טלפונית, וההודעה במישטרה היא ההודעה הראשונה עוד קודם להודעה לחברת הביטוח.
לא מצאתי כל סיבה מדוע נהג רכב התובעת ימציא מספר כדי להפיל על הנתבעת עת בתחילה הייתה חברה אחרת (שאין חולק ביחס ליכולת ההיפרעות ממנה מקום בו היה נידרש) עקב טעות קולמוס שנפלה בהודעה לחברת הביטוח יומיים לאחר ההודעה במישטרה, וראו כי יש הבדל רק של ספרה אחת משכל יתר המספרים על פי סדרם הם זהים כאשר מדובר בסקודה שחורה:
494-20-601 מול 494-28-601 באופן הזועק לעין שמדובר בטעות קולמוס, כל שכן המספר שנימסר בהודעה הראשונה הוא הנכון ואין מדובר במספר רשוי אחר לחלוטין אלא אף אותו מיקום של ספרות (למעט החלפת הסיפרה 0 ב-8 כשאות לכך שכן מסר 0 שהוא המספר הנכון בכך שמסר זאת בהודעה הראשונה) וכי מה צריך יותר מזה עת מדובר בהקראה שנגבתה גם טלפונית בזמן אמת שהנתבעת לא חלקה על כך ולא ניסתה לעמת גרסה זו בחקירתו הנגדית של נהג התובעת אלא קיבלה זאת וכן לגירסת נהג רכב התובע הוא רק חתם על טופס ההודעה לחברת הביטוח ואחר מחברת הביטוח רשם זאת.
ואולם, באותו אופן ניתן לשאול מדוע לא צירף לכתב התביעה המקורי את ההודעה שמסר במישטרה שאי צירופה דוקא נוגד את האנטרס שלו וחרף זאת לא צירף ואין כל סתירה בין הגרסה שמסר במישטרה לבין הגרסה שמסר לחברת הביטוח למעט טעות בספרה אחת במספר הרשוי ונתבעה חברה אחרת דבר שהוביל לתיקון כתב התביעה עם ההיחשפות להודעה הראשונה במישטרה בסמוך לארוע ממש ובהתאם למספר שמסר בזמן אמת בטלפון – דבר המחזק כי הדבר לא נעשה בכוונת מכוון לא לצרף תמונה אלא משום מחדל, בשים לב לכך שלא הוא צילם בזמן הנהיגה משדיבר עם המישטרה אלא החבר.
...
בעניין זה אני מקבלת את טענת ב"כ התובעת בנוגע לכלל הקפאת הזכירה שבעבר עת עד מעלה על הכתב פרטיה של התרחשות שהוא עד לה סמוך להתרחשותה וגם במהלך התרחשותה ולאחר מכן הוא נקרא להעיד בבית המשפט בדבר אותה התרחשות, או אז רשאי ביתה משפט לקבל את הרישום שנעשה כראיה לאמיתות תוכנו ואף לתת לו משקל מועדף על פני עדותו של העד אם המסמך בכתב נערך בזמן האירוע או בסמוך אליו; עורך הרישום עצמו מעיד בבית משפט על נסיבות עריכת הרישום, כאשר בענייננו לא חלקו על כך שהרישום נעשה על ידי הקראה טלפונית למשטרה ועל פי עדותו של העד ניתן לקבוע שיש להעדיף את הרישום על פני מה שנותר חרות בזכרונו (ראו והשוו: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169).
הכלל הוא שניתן לקבוע ממצא על יסוד ראיה נסיבתית רק אם המסקנה כי הנתבעת ביצעה את העוולה היא המסקנה ההגיונית היחידה בנסיבות העניין (לעניין החלת בראיה הנסיבתית בדרך להכרעה בשינויים במחויבים גם כאשר עסקינן בהליך אזרחי ראו י' קדמי על הראיות חלק שני, עמ' 794 והאסמכתאות שם).
סיכומו של דבר, באשר למבחן הראשון, נראה כי המבוטח הפר את חובת היידוע שכן עולה כי לא פנה לחברת הביטוח – לא על מנת להודיע על התאונה ולא על מנת להפעילה לצורך כיסוי הוצאותיו.
לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח שעשתה כל אשר לאל ידה ככדי להגיע לבירור החבות ועל כן, מקום בו חב המבוטח, הרי שקיים כיסוי ביטוחי.
על כן , ולנוכח האמור לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 22,715 (משלא התמודדה בפועל עם גובה הנזק) וכן סך של 1450 ₪ הוצאות משפט וכן סך של 6120 ₪ שכ"ט עו"ד.
המזכירות תגבה אגרה מחצית שנייה ותואיל להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
