לנוכח זאת, נקבע כי כשלון הצדדים להגיע להסכמות בקשר למיזם המשותף אינו מהוה הפרת חוזה או ניהול משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב, וממילא אין בו כדי להשליך על חובותיהם של הצדדים בהתאם להסכם השכירות, העומדות בפני עצמן.
לנוכח הקביעות לפיהן העסקה להקמת המיזם המשותף לא הושלמה ו"הצדדים אף לא עמדו על סיפו של החוזה"; הליגה לא הפרה כל הסכם עם שיר; ואף לא פעלה בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן – דחה בית המשפט את תביעת שיר לפצויי קיום ולפיצויי הסתמכות, וממילא גם לא נידרש לחוות הדעת שהגישו הצדדים בענין זה. זאת ועוד, נקבע כי שיר אינה זכאית להשבה של ההוצאות הישירות שהוציאה בקשר עם קידום המיזם המשותף (כגון תשלום ליועצים, מתכננים ושמאים) שכן גם הליגה נשאה בהוצאות אלה במידה שווה.
התוצאה היא, כי שיר אינה זכאית לפיצויים מכוח דיני החוזים; לא מחמת הפרת חוזה, גם לא מחמת הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב.
לצד זאת קובע חברי, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסק את הדין רק על סמך המישור החוזי, ו"נימנע מלהכריע" בשאלת זכאותה של שיר להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
...
בסופו של דבר לא הבשיל המשא ומתן לכדי חוזה מחייב.
מסקנה זו מתחזקת נוכח התנהלותה של שיר: המשא ומתן הארוך שהתנהל בין שיר לליגה נכשל בשל חוסר יכולתם של הצדדים להגיע להסכמות בשתי סוגיות מרכזיות, שאחת מהן היא תשלום של הליגה לשיר בגין "מוניטין" בית החולים הקיים, כלומר דרישתה של שיר כי הליגה תשלם לה בתמורה להעברת בית החולים הגריאטרי הקיים לחברה המשותפת שתקום.
מטעמים אלו, יש לדחות את ערעורה של שיר גם בנוגע להתעשרות הליגה בגין בית החולים הגריאטרי הקיים.
סוף דבר
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון, בהסכמת השופטים נ' סולברג וג' קרא, לדחות את ערעור הליגה.
