תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הודעות פרסום ללא היתר

תאריך הישיבה: ד' בחשון התשפ"ב (10.10.2021) בשם המבקשת: עו"ד מלי שרגיל בשם המשיב: עו"ד שלומי וינברג; עו"ד ניצן גורן ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: האם המיגבלה שבסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), שלפיה לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בשל "אותה לשון הרע" יותר מפעם אחת, שוללת את האפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים, העוסקים באותה מסכת לשון הרע? או שמא, בנסיבות מסוימות, ניתן לפסוק אף יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק, בהיתחשב במספר הפרסומים.

האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת, במסגרת המסלול הסטאטוטורי, עדיין לא זכתה לדיון נרחב בפסיקתו של בית משפט זה. שאלה זו נותרה בצריך עיון בין היתר בע"א 7426/14 פלונית נ' **** (14.3.2016) (להלן: עניין ****).

בית המשפט המחוזי דן באפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד, ביחס לכל אחת מההודעות שנשלחו, במסגרת המסלול הסטאטוטורי, ולבסוף קבע כך: "החוק מאפשר פיצוי בגין כל עוולה, והעוולה היא הפירסום. לפיכך ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק כמספר הפרסומים שנעשו, ולא כמספר העובדות המוטעות הכלולות בהם (ראו סעיף 7א (ד) לחוק איסור לשון הרע). לפני הוצגו שני פרסומים המהוים הוצאת לשון הרע: המייל השני עצמו והכתבה בכלכליסט. קשה לחלוק כי הפרסומים הללו נעשו בכוונה לפגוע ברו"ח מנירב, ולפיכך הפצוי המקסימלי שניתן לפסוק לטובת רו"ח מנירב, הוא פעמיים כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע, דהיינו 200 אלף ש"ח בתוספת הפרישי ההצמדה לפי סעיף 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע" (עניין מנירב, פסקה 44; ההדגשה הוּספה – נ' ס').

השופטת ד' ברק-ארז: באילו נסיבות ייחשבו מספר פרסומים שונים כ"אותה לשון הרע" לצורך פסיקת פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק בתביעת לשון הרע? ומתי יש לראות בכל אחד מהפרסומים "לשון הרע" נפרדת? זו השאלה שעמדה להכרעתנו בתיק זה. השאלה אינה חשובה רק במישור העיוני, אלא גם במישור המעשי.

זאת, בין היתר, לנוכח הקלות, הנגישות והתפוצה הרחבה המאפיינות את הביטוי ברשתות החברתיות; האפשרות כי מידע המפורסם במסגרתן יישאר בהן "לנצח" (ראו: מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439 (2019)); הסבירות לכך שהמידע הפוגעני יגיע במישרין ובמהירות לחבריו של מושא הפירסום, למשפחתו ולקהילתו, באופן שפוגע בשמו הטוב דוקא בסביבתו הקרובה והאינטימית; והסכון הגובר לכך שהתוכן המופץ ברשתות יהיה מהימן פחות, פוגעני יותר, ויתפרסם ללא תגובת מושא הפירסום, לנוכח העדר כפיפות של יוצרי התוכן שם לכללי אתיקה עיתונאית או לבקורת של עורך או מוציא לאור.

...

לבסוף, יש להדגיש כי גם אם מצא בית המשפט כי מספר פרסומי לשון הרע אינם "אותה לשון הרע", אין הוא מחויב לפסוק את תקרת הפיצוי של 50,000 ש"ח עבור כל פרסום כאמור, שהרי לפי סעיף 7א(ב), כאמור, "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק" (ההדגשה איננה במקור – י.ו.).

סוף דבר, אני מצרפת דעתי לדעתו של השופט חברי סולברג, הן ברמה העקרונית, כמפורט בפסקאות 83-79 לחוות דעתו, הן מבחינת התוצאה במקרה שלפנינו, כאמור בפסקאות 93-92 לחוות דעתו.

ת הוחלט פה אחד כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

לפניי תביעה לפצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") בגין הודעה ששלח הנתבע 1 למעסיק פוטנציאלי של התובע, ובה תוכן שלטענת התובע הוא בגדר לשון הרע.

לאחר שבחנתי נסיבות העניין, באתי לכלל מסקנה כי הנתבע 1 לא הוכיח חובה לפרסם תוכן הודעה אשר מייחס לתובע תכונות אופי שליליות, מתארו כאדם "נפוח" ומפציר שלא לקבלו לעבודה.

לגבי אופן קביעת הפצוי ראה רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525-526 (2001): "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

לאחר שבחנתי נסיבות העניין ונתתי דעתי, לכך שמדובר בפירסום יחיד אשר מוען למחלקה ספציפית ולא בפירסום רחב הקף, את העובדה שהתובע היתקבל בסופו של יום לעבודה, את העובדה שהפירסום נועד לפגוע בתובע, את המניע לביצועו וכן את העובדה שהנתבע 1 לא היתנצל, מצאתי להעמיד את סכום הפצוי ע"ס של 3000 ₪.

...

בחינת נסיבות העניין שלפניי הביאני לכדי מסקנה שאין לנתבע 1 הגנה על עניין אישי כשר, משום שתוכן הפרסום והמלצה שלא לקבל את התובע לעבודה, כלל לא נועד להגן על עניין אישי של הנתבע 1.

לאחר שבחנתי נסיבות העניין ונתתי דעתי, לכך שמדובר בפרסום יחיד אשר מוען למחלקה ספציפית ולא בפרסום רחב היקף, את העובדה שהתובע התקבל בסופו של יום לעבודה, את העובדה שהפרסום נועד לפגוע בתובע, את המניע לביצועו וכן את העובדה שהנתבע 1 לא התנצל, מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי ע"ס של 3000 ₪.

מאחר שהוריתי על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2, ולאחר שבחנתי נסיבות העניין, מצאתי לפסוק כי התובע יישא בהוצאות הנתבע 2 בסך של 800 ₪.

התובע טוען כי הוא מתפרנס כצלם ועל כן פירסום התמונה ללא אישור וללא קרדיט מסב לו נזקים כלכליים.

הפצוי: התובע עתר לפצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות היוצרים וזכותו המוסרית בתמונה בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכויות יוצרים אותו העמיד לצרכי אגרה על סך כולל של 40,000 ₪.

טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, ובהתאם לא מצאתי להדרש לה. עם זאת, פירסום התמונה באתר הנתבעת, כאשר מדובר בגוף תיקשורת בעל תפוצה רחבה הנו כלשעצמו בעל הקף לא מבוטל.

גם לאחר שהתובע פנה לנתבעת, הנתבעת כפרה באחריותה להפרת זכויות התובע באופן שחייב אותו להדרש להליך זה. על כך אוסיף את היתנהלותה הדיונית של הנתבעת גם במסגרת הליך זה אשר סירבה לקחת אחריות וניסתה לעכב את ההליך ולנהלו תוך היתעלמות מסדרי דין ומועדים (וראו בבקשת הנתבעת לדחות את מועד דיון ההוכחות, אשר נדחתה במסגרת החלטתי מיום 14.9.2022; בקשת הנתבעת למתן ארכה להגשת הודעת צד ג', אשר נדחתה בהחלטתי מיום 20.11.2022; וכן אי עמידתה במועדים למסור עמדתה להצעת בית המשפט).

...

גם לאחר שהתובע פנה לנתבעת, הנתבעת כפרה באחריותה להפרת זכויות התובע באופן שחייב אותו להידרש להליך זה. על כך אוסיף את התנהלותה הדיונית של הנתבעת גם במסגרת הליך זה אשר סירבה לקחת אחריות וניסתה לעכב את ההליך ולנהלו תוך התעלמות מסדרי דין ומועדים (וראו בבקשת הנתבעת לדחות את מועד דיון ההוכחות, אשר נדחתה במסגרת החלטתי מיום 14.9.2022; בקשת הנתבעת למתן ארכה להגשת הודעת צד ג', אשר נדחתה בהחלטתי מיום 20.11.2022; וכן אי עמידתה במועדים למסור עמדתה להצעת בית המשפט).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,000 ₪.

אשר להוצאות המשפט, הנתבעת תשלם את האגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

משכך, וכאשר אישרה הנתבעת שאין בידיה ראיה לסתור את הטענה שלא התקבלה הסכמת התובע לקבלת דברי דואר אלו, הרי שהנתבעת פעלה בנגוד להוראות חוק התיקשורת והתובע זכאי כי יפסקו לזכותו פיצויים ללא הוכחת נזק בגין ההודעות שהתקבלו אצלו ללא הסכמתו (ס' 30א(י)(1) לחוק התיקשורת).

כפי שציין בית המשפט העליון (רע"א 1954/14 חזני נ' הנגדי; להלן: עניין חזני) משלוח דברי פירסומת במתכונת של "דואר זבל" מעורר מיגוון סוגי בעיות – הפצת מידע שקרי או פוגעני, פגיעה בפרטיות הנמען, העברת עלות הפירסום מהמפרסם לנמען ולספקי התיקשורת ועוד.

במצב דברים זה, ולנוכח העובדה שהתובע החליט לתבוע את הנתבעת בבית המשפט רק לאחר היצטברות עשרות הודעות בתיבת הדואל שלו, אני סבור כי מדובר במקרה שבו תרם אופן היתנהלותו תרומה מכרעת לנזק שניגרם לו וכי מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי על הרף הנמוך.

...

באותו מקרה מצא בית המשפט כי כל עוד לא יחול שינוי בנתונים שהוצגו, בדבר הפסקת פעילותה של הנתבעת, לא יהיה מקום לפסוק כלל פיצוי לנמנעים (ס' 92 לפסק הדין).

במצב דברים זה, ולנוכח העובדה שהתובע החליט לתבוע את הנתבעת בבית המשפט רק לאחר הצטברות עשרות הודעות בתיבת הדואל שלו, אני סבור כי מדובר במקרה שבו תרם אופן התנהלותו תרומה מכרעת לנזק שנגרם לו וכי מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי על הרף הנמוך.

מאחר ולטענת הצלם, פורסמה התמונה ללא קבלת רשותו ומבלי ששולמו לו תגמולים בגין הפירסום, הוא פנה למערערים במכתב בו דרש להסיר את התמונה מהאתר, טרם נקיטת הליכים משפטיים בגין הפרת זכות יוצרים.

בהמשך, הגיש הצלם לבית משפט קמא תביעה נגד המערערים לפצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים בפירסום התמונה.

למערערים אין טענות כלפי צד שלישי שהעלה את התמונה באישור הצלם עצמו שהודה בחקירתו הנגדית, כי לא הודיע שהוא מגביל את פירסום התמונה לאתר רחובות בלבד.

לא מצאתי לנכון להתערב בקביעות בית משפט קמא בנוגע לשעור הפצוי שנפסק על ידו, בין היתר, תוך השוואה לשעור הפצוי הסביר והמקובל בפסקי דין דומים (סעיף 55 לפסק הדין) ותוך שקילת מכלול השיקולים בדבר טיבה של התמונה, זהות הנתבעים, הקף ההפרה, משכה, מהות הזכות שהופרה, היתנהלות המערערים לפני ואחרי פירסום התמונה, התנהלותם במסגרת ההליך המשפטי, הקף הנזק לצלם ורווחי המערערים מנגד והשמוש בתמונה.

...

אני סבור, כי קביעות אלו מאוזנות, סבירות והגיוניות בנסיבות העניין ואין להתערב בהן.

ללמדך, כי השיקול של התנהלות המערערים במסגרת ההליך המשפטי הינו רק שיקול אחד מיני רבים אחרים ששקל בית משפט קמא בעת קביעת שיעור הפיצוי ואני סבור, כי הפיצוי אותו קבע בית משפט קמא, הינו סביר ומאוזן בנסיבות העניין אף בהתעלם מאותו שיקול של התנהלות המערערים במסגרת ההליך.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.