כבר בעת קריאת כתבי הטענות, נדמה כי המניע להליכים אשר לפני אינו הרצון בפצוי כספי, אלא כי מדובר בתביעה הנובעת מעלבון, כעס, ותחושת עוול קשה אשר לתחושת התובע – נגרמו לו. לתחושתו של התובע, התלונה אשר הוגשה על ידי הנתבעת תלונת שוא היא, אשר מטרתה להכפישו ולגרום לו לנזק.
התובע נהג לפנות ישירות לבית המשפט, ללא ידוע הצד השני ובנגוד לתקנות, וזאת חרף החלטותיי החוזרות ונישנות כי אינו יכול לעשות כן, עד שלבסוף הטלתי על התובע הוצאות בגין היתנהלות זו. התרשמתי, כי התובע לא התגבר הלכה למעשה על הפרידה אשר נכפתה עליו, והוא מוצא לנכון לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת כתוצאה מקושי זה. אציין, כי במסגרת כתבי הטענות נחשפתי לעובדה כי זוהי התביעה הקטנה השנייה אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת, כאשר בתביעה הקודמת עתר התובע לסעד בדמות פיצוי כספי בגין החזרים כספיים אשר הנתבעת הייתה חייבת לו לטענתו, עוד מזמן מגוריהם המשותפים.
אציין שוב כי תמוהה בעיני העובדה כי בתביעתו הקטנה הקודמת, אשר הוגשה כאמור לאחר הגשת התלונה במישטרה, בחר התובע לבקש סעד המבוסס אך ורק על חובותיה הכספיים הנטענים כתוצאה מחייהם המשותפים ולא הזכיר בכתב תביעה זה את הנזק שניגרם לו בגין אותה "תלונת שוא". אין זאת שאילו היה התובע סבור כי נגרם לו נזק באמת, ברור שהיה תובע את ניזקו בהליך הקודם.
...
יחד עם זאת, אין בכך בכדי להוריד מכנותה של התלונה ואדגיש, כי עיקר פסק דין זה עוסק בהודעות אותן שלח התובע לנתבעת ולמכריה אשר אינן שנויות במחלוקת,
מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות את התביעה העיקרית במלואה.
אומנם עסקינן במשפט אזרחי, אולם משהודה הנתבע במפורש כי ביצע את השיחות בכוונה ואף על פי כן נמנעה המשטרה מלהגיש נגדו כתב אישום (ואין אני מביע כל עמדה ביחס להחלטה זו), אני סבור כי יש ליתן משקל הולם לשיקולי הרתעה וגמול במסגרת סכום הפיצוי שייפסק כאכיפה אזרחית של איסור הקבוע בדין הפלילי.
מכל האמור לעיל מצאתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 9000 ₪ בצירוף 1000 ₪ הוצאות משפט.
