משכך נטען כי על קרנית לפצות את התובעת, בהתאם להוראת סעיף 12(א) לחוק הפיצויים, שכן "תפקידה של הקרן הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע...".
למרות שבטרם הגשת התביעה קרנית הכירה בזכאות התובעת לתבוע ממנה פיצויים, בכתב הגנתה, הכחישה את חבותה בפצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה.
הוצאות ונסיעות: אף שצורפו קבלות בודדות בלבד בקשר להוצאות רפואיות ונסיעות בגין התאונה, ואף שמדובר בתאונת עבודה, לאור הפגיעה שנגרמה לתובעת אשר הצריכה טיפולים, לרבות טיפולים פסיכולוגיים ותמיכה בטיפול תרופתי, ונסיעות לשם קבלת הטיפולים, בגין ההוצאות שהדעת נותנת כי התובעת נאלצה להוציא, ויכול שתאלץ להוציא בעתיד בהנתן נכותה הצמיתה, ראיתי לנכון לפסוק לתובעת ברכיב זה פיצוי גלובאלי (עבר ועתיד) בסך של 10,000 ₪.
...
עם זאת, בפסיקה נקבע לא אחת, כי גם כאשר בית המשפט בוחר בדרך של פיצוי גלובלי, "אין מנוס מלהיזקק לחישוב הקונוונציונאלי ולבחון על פיו את מידת התאמתו של האומדן הגלובאלי" [ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008), פס' 9 ואסמכתאות שם].
לאחר שנתתי דעתי לנתוניה של התובעת, לגילה, לשכרה, לנכות ממנה היא סובלת עקב התאונה, לעבודה בה היא מתמידה, ומשביחה את שכרה, ולכלל השיקולים הצריכים לעניין, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לתובעת ברכיב זה פיצוי בסכום גלובלי של 300,000 ₪.
סוף דבר
אני מחייב את קרנית לשלם לתובעת סכום של 279,125 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ, וכן החזר האגרה ששולמה.