תביעה לפיצוי בגין מכירת רכב השכרה כרכב ליסינג

הפצוי הנתבע הוא בגובה יתרת דמי השכירות למלוא תקופת ההסכם, העומדים על סך של 559,000 ₪ בערכי מועד הגשת התביעה.

הנתבעת "דומיקאר בע"מ" (להלן – "דומיקאר" או "הנתבעת") היא חברה המחזיקה בזיכיון מחברת באדג'ט העולמית ועוסקת במכירת והשכרת רכבים (ליסינג וטווח קצר).

...

לאור האמור, אני דוחה את טענת היעדר תום הלב המופנית כלפי דומיקאר וקובעת כי אוטופאר היא שנהגה בחוסר תום לב כלפי דומיקאר ולא ההיפך.

אני קובעת, כי דומיקאר השתמשה בזכותה לביטול ההסכם כדין והחלטתה אינה נגועה בחוסר תום לב. הנזק לאור התוצאה אליה הגעתי, דין התביעה להידחות, ואין להידרש לשאלת הנזק.למעלה מן הצורך, אציין, כי טענת דומיקאר לפיה היא איבדה שוכרים פוטנציאליים שהיו מעוניינים בנכס בעת חתימת התוספת הרביעת, לא הוכחה.

סוף דבר נוכח האמור, אני קובעת כי ביטול ההסכם נעשה כדין, ומורה על דחיית התביעה.

במקרים שבה לא הוצגה חשבונית או קבלה בדבר תיקון מגמת הפסיקה היא, כי אין מקום לדחות את התביעה רק בשל כך. מנגד, בהעדר קבלה, אין מקום לפסוק את רכיב המע"מ. ראו לעניין זה את שנפסק בע"א (ת"א) 51991-10-18 יעקב דן נ' ש. שלמה רכב בע"מ (18.4.19): "השאלה שבמחלוקת: האם בהעדר חשבונית בדבר תיקון בפועל, דין התביעה להדחות כולה רק בשל העדר החשבונית. אני סבורה, כי אין הצדקה לדחות תביעה רק בשל העדר חשבונית, כאשר הוכח מהו הנזק כתוצאה מהתאונה. הוכח כי בוצע תיקון בפועל, והוגשו ראיות שיתמכו בסכום הנזק שניגרם כתוצאה מהתאונה. בהיעדר קבלה על תשלום בפועל, אין מקום לפסוק את רכיב המע"מ שננקב בחוות דעת השמאי בנוגע לסכום הנזק". וכן: "ברור שאין דין חברת ליסינג או חברת השכרת רכב, אשר מצופה ממנה להציג קבלות כחברה המנהלת הנהלת חשבונות מסודרת, כדין תובע פרטי אשר מעיד מפורשות, כי הוא עדיין לא שילם בגין התיקון בשל חיסרון כיס למרות שבוצע תיקון בפועל וכי המוסך הסכים לדחות את מועד התשלום". הדברים יפים לענייננו; התובע הוא אדם פרטי.

גם תאונה מאוחרת אשר נגרמה לרכב אינה מאיינת את התביעה או מפחיתה את סכומה - במהלך הדיון המקדמי מיום 12 ביולי 2021 העלתה הערייה טענה חדשה ולפיה הסתבר לעירייה, כי הרכב נמכר ובהמשך אף הסתבר לעירייה, כי נוכח תאונה נוספת שהתרחשה הרכב הוגדר כאובדן מוחלט והתובע קיבל פיצוי מלא מחברת הביטוח, תוך שהופחת סך של 24,000 ₪ נוכח סימני תיקון.

בהקשר זה, יש להפנות לע"א (נצרת) 36576-04-19 אסולין נ' ג.א.ן תחבורה (7.8.19) שם נקבע, כי המכירה והתאונה שארעו לאחר התאונה מושא התביעה אינן שוללות את חוות דעת השמאי ואינן מאיינות את זכותו של המערער שם לתבוע על פיהם, לאמור: "השאלה היא, האם מכירת קטנוע הטי-מקס והתאונה לקטנוע הקימקו, שארעו לאחר התאונה נשוא התביעה שהתבררה בפני בית המשפט קמא, שוללות את חוות הדעת של השמאי ומאיינות את זכותו של המערער לתבוע פיצוי על פיהן. התשובה לכך שלילית. עילת התביעה של המערער התגבשה במועד ארוע התאונה, ובמועד זה הוא היה זכאי לקבל את הפצוי בגין עלות התיקונים שנגרמו לקטנועים. אילו המערער היה מגיש את תביעתו במועד ארוע הנזק והיה מוכיח את עלות התיקון במועד זה, הוא היה זוכה למלוא הנזקים שנגרמו לו בתאונה, ללא שום קשר לשאלה מה נעשה עם הקטנועים לאחר מכן". המשמעות היא, כי עילת התביעה התגבשה ביום קרות התאונה מושא המחלוקת דנן, ומכאן שזכאי התובע לפצוי בהתבסס על חוות דעת השמאי שלא נסתרה.

...

דין טענה זו להידחות נוכח מספר טעמים: ראשית, המסמך שהוצג- אינו מחייב ואינו מעוגן בדין; שנית – מדובר במסמך שנערך בחודש ספטמבר 2020 ואילו חוות דעת השמאי נערכה בכלל בשנת 2019; שלישית – קביעותיו של השמאי בדבר אובדן הערך לא נסתרו בחוות דעת נגדית.

ימי שהייה לצורך תיקון הרכב - רכיב זה לא הוכח בראיות או תימוכין אחרים כלשהם ודינו להידחות.

גם פיצוי בגין ימי עבודה של התובע דינו להידחות לאחר שלא הוכח בראיות כלשהם, לעניין העמדת הרכב והשבתתו ולא ביחס לעלויות יום העבודה של התובע.

לטענת התובע, בעקבות סרובו למכור את הרכב במחיר שהוצע לו, המוסך מסר לו בתגובה, כי בשל לחץ עבודה הרכב ייכנס לתיקון רק בעוד כשלושה שבועות, וסרב להעמיד לרשותו רכב חלופי (סעיף 19 לכתב התביעה; עדות התובע, פרוטוקול מיום 16.6.21, עמ' 5 ש' 28-29).

כך, למשל, נקבע בתא"מ (שלום ראשל"צ) 48435-01-12 אליהו-חי בדלי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו, ניתן ביום 27.12.2012]: "אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה מקום שתוקן הרכב והתובע לא הציג קבלות תיקון, אין הוא זכאי לפצוי מאת המזיק. אם נקבל את גישת הנתבעת בעיניין זה הרי שהנתבעת תצא נשכרת על אף שאין מחלוקת כי היא אחראית לנזק אשר נגרם ברכבו של התובע וכי עליה לפצותו בגינו." למסקנה דומה הגיע גם בית המשפט במקרה אחר, שם נקבע: "לנתבע טענה אחת מרכזית לעניין הוכחת נזקיו של התובע ולפיה דינה של התביעה להדחות מאחר שהתובע העיד על כי תיקן חלק מהנזקים שנגרמו לרכבו אולם לא צירף קבלות שיש בהן כדי להעיד על עלות התיקון. את טענתו הוא מבסס על ע"א 33147-11-14 אוטו שי נגד הראל (פורסם ביום 23.2.15). אינני סבורה שיש להחיל את הקביעות הרלוואנטיות בפסק הדין על התביעה שלפניי. פסק הדין בעיניין אוטו שי נסוב על אודות מערכת נסיבות שונה בה תובעי הנזקים היו חברות השכרה. הנחת המוצא אשר עליה התבססה הכרעת בית המשפט בפסק הדין הייתה כי חברות השכרה וליסינג זכאיות להנחות שונות בשל הקף התיקונים הנדרשים בצי המכוניות שבבעלותן. בנסיבות אלו נקבע כי לא ניתן להסתמך באופן שיטתי על חוות הדעת השמאיות אשר אינן תואמות הלכה למעשה את שיעור ההוצאות של חברות ההשכרה (ראו בעיניין זה גם את ותא"מ 43314-04-12 אלבר נ' חנוכייב (פורסם ביום 23.3.14)).

...

לאור האמור אני קובעת, כי התובע יהא זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה רק בסכום שקבע השמאי, בסך 12,627 ₪.

סוף דבר - לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: בגין עלות תיקון הנזק - סך של 82,266 ₪; בגין ירידת ערך - סך של 12,627 ₪; בגין חוות דעת שמאי - סך של 1,800 ₪ ________________________________ סה"כ : 96,693 ₪ הסכומים דלעיל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת חוות הדעת.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד בסכום של 11,853 ₪.

  על רקע זה הוגשה התובענה שבפנינו, בה נתבעו 356,602 ₪, בגין הסעדים הבאים: פיצויים בגין הפרת חוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן – חוק עבודת נשים) פיצויים בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, תשנ"ח – 1988 (להלן – חוק השויון) ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין (העדר בשימוע) ואי מתן הודעה מוקדמת.

רקע עובדתי הנתבעת היא חברה פרטית הפועלת תחת השם המסחרי "באדג'ט השכרת רכב", ועיסוקה השכרת כלי רכב, מכירת כלי רכב יד שניה, ליסינג פרטי וליסינג תפעולי ללקוחות פרטיים ועסקיים בישראל.

...

בנסיבות העניין, בהתחשב גם ברמת השתכרותה של התובעת, אנו סבורים כי יש להעמיד את גובה הפיצוי על עצם הפרת החוק, על 25,000 ₪.

גם בהתייחס לשינוי בתנאי העבודה והשכר, לא מצאנו כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק השוויון.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים לפי סעיף 13א'(א)(1)  לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954, בסך 25,000 ₪.

התובעת, בעלת הרכב הניזוק, הנה חברה המחזיקה צי רכבים ועוסקת במתן שירותי השכרת רכב וליסינג.

במקרה הנידון אין מחלוקת בשאלת האחריות לתאונה אלא בשאלת גובה הנזק, וזאת כפועל יוצא ממחלוקת שמאים אשר בדקו את הרכב וקבעו מהי עלות "החזרת המצב לקדמותו", בהיתחשב בערך הרכב לאחר התאונה, בין אם בתיקונו ובין אם במכירתו לאחר שהוכרז "אבדן להלכה". סך ההפרש בין הפצוי אותו קיבלה התובעת מהנתבעת 2 ובין הפצוי אותו היא תובעת הנו 12,569 ₪.

הזיקה מתבטאת בדרישה שהוצאות תיקון הנזק לצורך השבת המצב לקדמות יהיו סבירות, כך שהוצאות גדולות אשר חורגות מהסביר אינן הולמות, הן את עקרון ההשבה לקדמות והן את נטל הקטנת הנזק, ולכן ניזוק לא זכאי לפצוי בגין הוצאות כאלה (ע"א 357-80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762) .

...

עניין זה נידון במסגרת תא"מ (שלום פ"ת) 19074-08-20 רפי נעים נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (13.02.2023) : " העובדה שניתן היה לשלם שכ"ט נמוך מזה ששולם, אילו נתנה חוות הדעת כחלק מהסדר עם חברות הביטוח, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר בשכר טרחה חריג, ועל הטוען לשכר חריג להצביע על טווח גובה השכר הנתבע על ידי שמאים, וכי השכר הספציפי גבוה באופן משמעותי מהמדרג הגבוה האמור; אדם שניזוק והוא מבוטח זכאי לקבל את כול נזקיו לרבות ההוצאות שהוציא לצורך הוכחת תביעתו, גם אם טרם ננקט הליך משפטי. סיום הליך לפני משפט אינו מחייב כי הניזוק יישא, ולו בחלק מזערי של נזקיו". לא מצאתי כל ראיה לכך כי שכר הטרחה אשר שולם לשמאי התובעת חורג ממתחם הסבירות.

לאור האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה רק ברכיב זה, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת סך של 369 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

בנוסף, התובעת תשלם את שכר שמאי הנתבעים אשר העיד בדיון שלפני.