תביעה לפיצוי בגין השארת מזוודות בנמל

חרף האמור, טוענם התובעים כי הנתבעת היתנערה מהתחייבותה לזכותם בגין הכרטיסים החלופיים והסכימה לשאת בתשלום הסך של 225 דולר בלבד, ששולם עבור הטסת הכבודה בנמל התעופה בן גוריון.

בגין האמור, דורשים התובעים כי הנתבעת תפצה אותם בסך של 1,724.99 דולר ששולם עבור הכרטיסים החלופיים, סך של 450 דולר בגין "עיכוב בזמנים" ו"הפסד יום עבודה", סך של 225 דולר בגין הסכום ששולם עבור הכבודה וסך של 1,000 דולר עבור "עוגמת נפש טירחה וסבל מיותרים" (סעיפים 3.2-3.5 לכתב התביעה).

משקבעתי כאמור, ושעה שהתובעים רכשו את כרטיסי הטיסה ישירות מהנתבעת והתייצבו לטיסה במועד, לאחר שביצעו רישום לטיסה והצטיידו בכרטיסי עליה למטוס, ובהנתן שאף הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעים התנהלו ללא דופי, הרי שאני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעים בסך של 5,865 ₪ בגין הסכום ששולם עבור רכישת כרטיסי הטיסה החלופיים, סך של 765 ₪ בגין הסכום ששולם עבור הטסת הכבודה (אותו ממילא הסכימה הנתבעת לשלם לתובעים), וסך של 2,400 ₪ בגין פיצוי עבור עגמת הנפש, שנגרמה לתובעים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות לטיסה החלופית, ולנחות בישראל לאחר המועד המתוכנן, חרף העובדה שהגיעו לטיסה במועד, מצוידים במלוא המסמכים הרלבאנטיים.

מנגד, תובע 1, שעדותו הותירה עלי רושם מהימן והתרשמתי ממנה כעדות ספונטאנית, העיד כי משנמסר לו כי התשלום בגין הכבודה אינו מופיע במחשבי צד ג', הציג בפני נציג צד ג' בשדה התעופה קבלות עבור התשלום בגין הכבודה, ואף צירף עותק הקבלות (ת/3).

...

בנוסף, תשלם הנתבעת הוצאות התובעים בסך כולל של 1,500 ₪.

בהינתן האמור, אני קובעת כי הקבלות בגין תשלום עבור הטסת כבודת התובעים הוצגו לצד ג' עובר למועד המראת הטיסה, וכי בנסיבות אלה היה על צד ג' לאפשר לתובעים לעלות לטיסה, אלא שמטעמים לא ברורים לא עשתה כן. בשים לב לאמור, אני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעת בסכום שנפסק לטובת התובעים למעט הסך של 765 ₪ , אותו קבעתי כי על הנתבעת לשלם לתובעים בגין התשלום שנדרשו לשלם עבור הטסת הכבודה שלהם – סכום שממילא הסכימה הנתבעת כי עליה לשאת בו. סכומים אלה ישולמו לנתבעת, תוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין לידי צד ג', שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

לפני תביעה לפצוי בגין עיכוב בטיסה.

כן נימסר להם כי יש נוסעים שאמורים היו לטוס לפאפוס מנמל התעופה בחיפה, אך החברה החליטה לאחד בין הטיסות ולבטל את הטיסה בחיפה ולכן צריך להמתין לנוסעים שצריכים להגיע באוטובוס מנמל התעופה בחיפה לנתב"ג. כן נימסר להם כי יעד הנחיתה השתנה והוא מעתה לרנקה במקום פאפוס.

עלות העסקה של כרטיסי הטיסה עמדה על סך של 1,236 דולר ארה"ב - כאשר נרכשו במקור 4 כרטיסים – כאשר 2 מהם ביקש התובע לבטל בהמשך - שהחלק הארי מעלות זו הועבר לחברת התעופה, למעט עמלת סוכן מינימלית אשר נותרה בידי איסתא.

אני לא מורה על החזר עלות המונית שכן התובע לא צירף קיבלה על אף שחובה הייתה עליו לעשות כן. אני לא מורה על פיצוי בעיניין הכבודה שכן אני קובעת שבעניין זה לא הפרה חברת התעופה את חובותיה כלפי התובע.

...

אני לא מורה על החזר עלות המונית שכן התובע לא צירף קיבלה על אף שחובה הייתה עליו לעשות כן. אני לא מורה על פיצוי בעניין הכבודה שכן אני קובעת שבעניין זה לא הפרה חברת התעופה את חובותיה כלפי התובע.

לסיכום אני מורה לחברת התעופה לשלם לתובע סך של 618 דולר (בערכם להיום) + 1,300 + 1,300 + 2,000 וזאת תוך 30 יום מהיום.

התביעה נגד איסתא נדחית.

לטענת התובעת, הפגיעה ארעה בעקבות רשלנותה של הנתבעת ואשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בשל מחדל באי מניעת המצאותו של "מפגע" על גבי הריצפה ואי דאגה לדרכי גישה ומעבר בשטח נמל התעופה.

כן, צוין בחוות הדעת כי בעקבות אובדן של השן הטבעית האמורה נותרה לתובעת נכות שיעור 0.25% לפי סעיף 74(1)(ד)(II) לתקנות המל"ל. במסגרת כתב הגנתה העלתה הנתבעת טענת סף ולפיה יש לסלק את התביעה על הסף נוכח תחולתו של חוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980 (להלן: חוק התובלה האווירית) ו/או אמנות הטיס הרלוואנטיות ובכלל זה האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באויר, מונטראול 28.05.1999 (להלן: אמנת מונטראול) ו/או האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית באויר, ורשה 12.10.1929 (להלן: אמנת ורשה).

הסעיף המקביל באמנת מונטראול הנו סעיף 29 הקובע: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור." להשלמת התמונה יצוין כי לפי סעיף 29 לאמנת ורשה וסעיף 35 לאמנת מונטראול, הזכות לתשלום פיצויים בגין נזק פוקעת תוך שנתיים.

...

ייאמר מיד כי מקום בו המסמך האחרון אינו בגדר חוות דעת ערוכה כדין העונה אחר הוראת סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], מסקנתי הינה שאין להידרש לכל טענה מצד התובעת להכרה בקיומה של נכות בתחום האורתופדי.

כן, מקובלת עליי טענת הנתבעת שיש לדחות כל ניסיון למקצה שיפורים ועשיית דין עצמי בעניין טענות לנכות בתחום האורתופדי, שעה שרק בבוקר יום ההוכחות התובעת הגישה חוות דעת ערוכה כדין בתחום זה, ללא הגשת בקשה מקדימה בנדון וקבלת רשות בית המשפט לכך.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

לאחר בירור הסתבר, כי התיק נותר באיסטנבול וכי הוא יגיע בעוד כיומיים לשדה במאוריציוס ואז יימסר לידי התובעים, כאשר יגיעו למדגסקר.

מאחר שהנתבעת היתנערה מאחריותה, הוגשה התביעה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים, אבדן יום הטיול אבדן זמן ומשאבים בסכום כולל של 33,900 ש"ח. טענות הנתבעת: ראשית טענה הנתבעת, כי אין להטיל עליה אחריות לפצוי בגין האיחור בקבלת הכבודה שכן האחריות מוטלת על המוביל האוירי בהתאם להוראות הדין הרלבנטי.

מדריך הטיול עידכן באופן מידי את נציגי החברה בארץ אשר פעלו במקביל מול חברת התעופה על מנת למצוא את המזוודה ולהטיסה ליעד הקבוצה בהיתחשב בכך שמדובר בטיול שייט סובב 4 איים כאשר צריך היה לתאם את הגעת המזוודה לנמל התעופה בהתאם למקום בו שהתה הקבוצה על פי מסלול השיט.

...

עם זאת אני סבורה שהסכום הנתבע אינו מידתי וחורג מגדר הסבירות: ראשית, יש טעם בדברי הנתבעת, כי התובעים טסו, הפליגו, נכנסו לאתרים, אכלו, השתתפו בפעילויות וכו'.

אמנם העדר הכבודה פגעה בהנאה, ומקובלת עליי עדותם של התובעים ביחס לדרישה לכבס את הבגדים והקושי להיכנס למסעדת יוקרה; עם זאת, אין מקום לחייב בפיצוי בשווי עלות הנופש כולו.

אם כן, לאחר ששקלתי את מכלול השירותים שסופקו לתובעים והגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 2/3 מהתמורה ששולמה עבור הטיול; תוך מתן משקל לפגיעה הברורה בהנאתם מהפלגה לאור העדר הציוד; ובמתן משקל גם לאחריותם של התובעים לכך שלא היו בידיהם מערכות בגדים ליומיים הראשונים, בהתאם להנחיות שקיבלו מהנתבעת ובהתאם - הפחתה של חלק יחסי של הפיצוי עבור יומיים; ובהפחתת סכום הפיצוי ששולם לתובעים, החלטתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 19,092 ש"ח. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי בנגוד לטענת התובעים, קיימים הבדלים בין מחלקת העסקים לבין מחלקת התיירים בטיסות שלה, מהן נהנו התובעים - קדימות בבצוע צ'ק אין, זכות לכבודה במשקל גדול יותר, שמוש בטרקלין בנמל התעופה (צויין כי לא התאפשרה כניסה של התובעים לטרקלין במקטע הראשון של טיסת החזרה לארץ בלבד, מטעמי בטחון), קדימות בעליה למטוס, בשורה של 3 מושבים מבטלים את המושב האמצעי באופן שלנוסעים יש מרווח ישיבה משור, מזון משופר, כלי אוכל מהודרים ועוד.

נותר, איפוא, לידון בתביעת התובעים לפצוי בגין עגמת נפש.

...

יתירה מזאת, התובעת מס' 2 לא טרחה להעיד במשפט, התובע חזר בו בחקירתו הנגדית מטענותיו לפיהן נמנע מתובעים מלהיכנס לטרקלין מחלקת העסקים בניס, ורב טענותיהם של התובעים נדחו בסופו של דבר, למעט בפריט נזק אחד.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, בחלקה בלבד, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך של 2,000 ₪.

התובעים ישלמו את המחצית השניה של האגרה בתוך 7 ימים מהיום.