תביעה לפיצוי בגין אובדן כהלכה של רכב מבוטח

התביעה הוגשה לתשלום סך 35,472 ₪; היא נתמכה בחוות-דעת שמאי מיום 3.11.2014, לפיה נגרם לרכב המבוטחת אובדן להלכה.

היא אישרה כי היא קיבלה מהתובעת, מבטחת רכבה, סך של כ-60,000 ₪ כפצוי בגין ניזקי התאונה [עמ' 10 ש' 15-7].

ואכן, הוא התגונן בטענת הודאה והדחה: הודה בפגיעה ברכב המבוטחת מאחור אך הוסיף וטען כי הדבר קרה בשל רשלנותה, עקב כניסה פתאומית של רכבה לנתיבו.

...

ההודעה לצד שלישי נדחית.

אני פוסקת את שכר עדותו של השמאי בסך 750 ₪ כולל מע"מ; הוא ישולם לו בידי התובעת תוך שלושים יום ממועד המצאת פסק-הדין לה. הנתבע ישלם לתובעת סכומים מצטברים אלה: סך 35,472 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10.3.2015) עד יום פסק-הדין.

בשל דחיית ההודעה לצד שלישי ישלם הנתבע לצד השלישי שכ"ט עו"ד בסך של 5,850 ₪ (כולל מע"מ), בערכי יום פסק-הדין.

פניות התובע אל הנתבעת בדרישה, כי תשלם לו את ההפרש בין סכום הפצוי שקבל ממנה בגין ירית ערך, לבין הערכת השמאי מטעמו ביחס לרכיב זה, לא זכו למענה מצדה של הנתבעת, ומכאן התביעה שלפניי המוגשת מכוח סעיף 56ג' לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1985, ואשר בגדרה עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 101,338 ₪ המורכב מההפרש בירידת הערך בסך 84,475 ₪; שכ"ט השמאי מטעמו בסך 8,073 ₪ כולל מע"מ; וכן פיצוי בגין אובדן הנאה ועוגמת נפש המוערך על ידו בסך של 20,000 ₪; ובנכוי התשלום שנתקבל מהנתבעת בסך של 11,210 ₪, והכול בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה.

במקרה שלפנינו המחלוקת הנטושה בין הצדדים היא בשאלה, האם במסגרת ירידת הערך, שהיא ברת פיצוי, זכאי התובע אך לפצוי בגין 'ירית הערך הטכנית', הנקבעת על פי כללי השמאות, כפי שאלה באו לידי ביטוי במסמך המכונה "דו"ח ועדת ששון"; או שמא זכאי התובע לפצוי בגין ירידת ערכו של הרכב בשוק, שתכונה להלן "ירידת ערך מסחרית", זאת במסגרת היחסים שבין מבוטח לחברת הביטוח - המבטחת של רכבו.

לעניין זה ראו דברי בית המשפט בע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ. אחד העם מזון והשקעות בע"מ (9.7.2012): "... בית המשפט העליון הכיר בעיניין הפועלים ליסינג בזכותו העקרונית של המבוטח-הנפגע, לתבוע פיצויים בגין הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר-המבטח ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, בהתאם לסעיף 10 לחוק התרופות. באותו עניין נדונה השאלה אם רשאי המבוטח לתבוע את המבטח בגין הוצאות מימון וריבית חריגה ששילם עקב העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. בית המשפט הכיר עקרונית בזכותו של המבוטח לתבוע פיצויים בגין הוצאות מימון שהוציא עקב הפרת החוזה, אך נימנע מלפסוק פיצויים אלו מטעמים אחרים שאינם מענייננו (ראו שם בעמ' 773-770)." בעניינינו, לאחר ששקלתי בדבר, ראיתי לפסוק לתובע פיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 6,000 ₪, זאת משום שאילמלא היתנהלותה של הנתבעת כמתואר לעיל, הרכב היה מתוקן במסגרת הפוליסה, מה שלא נעשה משך כל התקופה עד למכירתו, עקב עמדתה של הנתבעת בכל הקשור לאחריות מוסך ההסדר לליקויים שנגרמו אגב תיקון הרכב לאחר התאונה, שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, כפי שבואר לעיל.

...

להלן הנימוקים שביסוד מסקנה זו. דין טענת הנתבעת כי מדובר בשני אירועים שגרמו ירידת ערך לרכב, להידחות כפי כבר צוין לעיל, לאחר שרכב התובע ניזוק בתאונת דרכים במועד הנקוב לעיל, הוא הועבר לתיקון במוסך ההסדר ונבדק ע"י שמאי מטעם הנתבעת, אשר קבע כאמור ירידת ערך אגב התאונה דנן בשיעור של 5.5% משווי הרכב (נ/6).

הכרזה על הרכב כאובדן להלכה אמנם התובע זנח בסיכומיו את טענתו בדבר חובת פיצוי לפי 'אובדן להלכה' של הרכב, לטעמי דינה של טענה זו להידחות אף לגופה.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה חלקית ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בגין ירידת ערך הרכב לאחר התאונה בשיעור של 18% משווי הרכב במועד התאונה (280,250 אלף ₪), השווה לסך של 50,445 ₪.

התוצאה היא 39,235 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התאונה (9.6.17) ועד מועד התשלום המלא בפועל.

לאחר שגירסת התובעת נבחנה על ידי חוקר מטעם הנתבעת ולאחר שהרכב נבדק ע"י שמאי מטעם הנתבעת, אשר העריך כי מדובר בנזק של 55% מערך הרכב, הוכרז הרכב כאובדן להלכה, ומאידך נדחתה תביעת התובעת בשל מסירת פרטים כוזבים לגבי נסיבות המקרה ותוצאותיו ולגבי גובה הנזק והכל, מתוך כוונה להוצאת כספים שלא כדין מהנתבעת.

נוכח דחיית דרישת התובעת, הוגשה תביעה זו לפצוי בגין שווי הרכב בסך של 166,080 ₪, עוגמת נפש ואובדן שימוש ברכב בסך של 20,000 ₪ וכן לפסיקת ריבית חריגה לפי סע' 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 .

החוקר הגיע למסקנה כי כלל לא נימצאו סימני פגיעה על מעקה הבטיחות וכי הפגיעות ברכב התובעת לא מתאימות לפגיעה במעקה בטיחות (ר' הדוח מיום 13.11.17, הוגש וסומן כמוצג נ/5): "אנו בחנו היטב וביסודיות את מקום הארוע ומבדיקתנו עלה כי אין כל מעקה בטיחות במקום לאורך כקילומטר מצומת מתמ לכיוון חיפה, איתרנו בהמשך לפני הפנייה לבית הקברות המוסלמי מעקה בטיחות לאורך של כ50 מטרים ואולם על מעקה זה אין כל סימני פגיעה של רכב כלשהוא כמו גם שיירי רכב שנמצאים במקום עקב הפגיעה.

...

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

אשר על כן, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בגין העלויות בהן נשאה הנתבעת עבור כלל חוות הדעת ו/או דוח החוקר שהוגשו מטעמה לתיק, לרבות בגין שכר עדותם, ככל שאושר על ידי בית המשפט.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי התובעת.

עוד למד התובע מדוח מרכז הסליקה כי במועד התאונה היה הרכב בבעלות מר אברהם דקל, וכי חברת הביטוח ליברה שילמה למר דקל פיצויים בגין אובדן גמור (להלכה) בסך 81,807 ₪ (הדוח ממרכז הסליקה צורף כנספח ד' לתצהיר התובע, ת/1).

לטענת הנתבע, יש בתביעה זו משום ניסיון להתעשר שלא כדין בנגוד להלכה שנקבעה בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ''ד מב(1) 221, 277-275 (1988); יש לחייב את התובע בשווי השמוש ברכב לפי סכום של 3,500 ₪ לחודש, דבר המביא לתוצאה שהתביעה תדחה; התובע עותר לבטל עסקה כשרה מבלי שיש לו עילה בדין ומבלי שהוכיח קיומו של פגם נסתר ברכב; התובע לא הגיש הודעה על ביטול החוזה והשאיר בחזקתו את הרכב, כאשר בהתאם לפסיקה, כך לטענת הנתבע, אין בעצם הגשת תביעה משום הודעת ביטול; אין בגיל הבעלים הקודם של הרכב (טענת התובע לפיה הנתבע אמר לו שרכש את הרכב מ"איש זקן") כדי להשפיע על טיב העסקה או להקים עילת ביטול; התובע לא בדק את העבר הבטוחי של הרכב, למרות ההערה בדו"ח הבוחן ממכון קומפיוטסט, למרות חתימתו על זכרון הדברים, ולמרות שקבל את מספר הרכב טרם רכישתו.

עוד נקבע בפסק הדין בעיניין כרמל כי: "ככל שעסקינן בעסקת מכר של כלי-רכב, העובדה שהממכר עבר תאונה - כל שכן תאונה קשה - היא נתון מהותי שאותו המוכר חייב לגלות לקונה. ודוק: לא עצם הכרזתו כ'אבדן גמור' (או "אבדן מוחלט", total loss) היא הקונקלוסיבית, שכן השאלה אימתי ייחשב רכב לצרכי הפיצויים כאובדן גמור נוגעת למערכת יחסים חוזית בין מבטח ובין מבוטח, וכרוכים בה שקולי כדאיות של המבטח לערוך תיקונים בכלי הרכב ולא עצם פגיעתו בתאונה קשה.

...

לאחר ששקללתי את כלל השיקולים, אני קובעת כי מסכום ההשבה ינוכה סכום של 21,000 ₪ (1,000 ₪ לחודש).

מורם מהאמור עד כה כי אני מורה על ביטול הסכם המכר שנכרת בין הצדדים ביחס לרכב.

אני מורה לתובע להעביר את הבעלות ברכב לנתבע ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 50,500 ₪.

במעמד זה הודיעו הצדדים שאין בכוונתם לקיים חקירות וברצונם אך לסכם בעל פה. הפרש הנזק: התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי, לאורה שווי הרכב 223,669 שח. בהתאם לחוות דעת השמאי הנזק שניגרם לרכב מבוטח התובעת בשני מוקדם שונים מגיע לסך של 94,165 שח. בנוסף, השמאי קבע שלאחר תיקון תהיה לרכב ירידת ערך בשיעור של 8% בסך של 17,894 ₪ השמאי העריך בחוות דעתו את הרכב כאובדן להלכה ובעקבות זאת הרכב נמכר לשרידים תמורת סך 96,177 ש"ח והתובעת פיצתה את מבוטחה בצרוף שכ"ט שמאי בסך של 128,594 ₪.

(ג) שילם המבטח למבוטח את מלוא שווי הרכב או החליפו ברכב מסוג ואיכות דומים בשל אובדן גמור או בשל אבדן גמור להלכה תעבור הבעלות בשרידי הרכב למבטח.

" "...הינה תקנה 309(א) בנוסחה טרם תוקן בתשע"ד (תיקון שהוסיף הוראות מפורטות באשר לבדיקתו המקצועית של התיקון ואישורה): "309(א) בעליו של רכב, קצין בטיחות או מי שהשליטה על הרכב בידיו, לא ישתמש ברכב ולא ירשה לאחר להשתמש בו אם נגרם בו נזק למערכת ההיגוי ולבלמים, לשלדת המרכב מעבר לקו הגלגלים, פגיעה בין הסרנים, בעמודי המרכב כשהשלדה היא חלק אינטגראלי של המרכב, או כשהשלדה היא חלק מהרכב, אלא לאחר שהרכב תוקן וניתנה עליו תעודת בדיקה בידי מנהל מקצועי במוסך מורשה, הרשאי לתת תעודות בדיקה אינה – צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970 (להלן מוסך מורשה).

...

איני מקבל את טענתה זו של התובעת.

לאור זאת, הסכומים ששילמה הנתבעת לתובעת לאחר הגשת כתב התביעה מתיישבים עם גובה הנזק בצירוף הפיצוי בגין ירידת הערך ושכ"ט השמאי ועל כן תביעתה של התובעת לפיצוי נוסף מעבר לכך נדחית.

סוף דבר: תביעתה של התובעת נדחית.