תביעה לפיצוי בגין אבדן מטען בשילוח בינלאומי

בית משפט השלום בנתניה ת"א 29193-12-20 ר.ק.ל. ויז'ן ישראל בע"מ נ' די אייץ' אל (ישראל) בע"מ לפני כבוד השופט אלי ברנד תובעת ר.ק.ל. ויז'ן ישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד טל שרם נתבעת שולחת הודעה לצדדים השלישיים די. אייץ'. אל. (ישראל) בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד גיל נדל ורנון גורן צדדים שלישיים 1. ממן – מסופי מטען וניטול בע"מ 2. רון-אל שילוח בינ"ל ועמילות מכס בע"מ פסק-דין

התביעה שלפני היא לפצוי בסך 1,138,771 ₪ בגין נזקים שלטענת התובעת נגרמו לה עקב תקלות רבות ומחדלים מצד הנתבעת בטיפול במשלוחים שנשלחו אליה מסין ואשר גרמו לאיחור ניכר בקבלתם לידיה, אובדן חלקם ונזקים לתכולתם.

מוכרת וידועה ההלכה הכללית (כאן מתוך ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו (פ"ד מ(2) 668, 673-672 (1986) ועוד פסקי דין רבים מיספור) על פיה – "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון עינייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון עינייני בפלוגתא על פני פיתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהוה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההיתדיינות סביב אותו עניין." ברם, על פי מיגבלות מכוונות על הזכות להגשת תביעות שבקש המחוקק להכניס לחוק הישראלי על פי אמנות בין לאומיות שנקלטו אליו העניקו בתי המשפט לא פעם גם את הסעד של סילוק על הסף, וכך הסביר בית המשפט העליון את ההיגיון שבבסיס הטלת מיגבלות על זכות התביעה בהקשרים אלו (בע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' משה נעמת פ"ד לח(4) 57, 63 (1984)) – "שעה שיוזמי האמנה באו לקבוע את הכללים המחייבים בנושא ההובלה האוירית, על כל הכרוך בכך, הם ביקשו ליצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האוירית הבינלאומית מחד גיסא לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים, אשר ייפגעו במהלך ההובלה האוירית, מאידך גיסא. ... הדרך, אשר נבחרה על-ידי הצדדים לאמנה ליצירת איזון זה, הייתה כדלהלן:ו

...

דיון והכרעה האם הנתבעת היא סוכן של המוביל האווירי בסוגייה זו קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס למבחן הראוי לשם הכרעה בה, כאשר הנתבעת טוענת כי יש להשתמש במבחן הפונקציונלי שנקבע בפסיקה בחו"ל ואומץ בישראל וכי על פיו מתבקשת המסקנה שהיא סוכן של המוביל האווירי, ואילו התובעת טוענת כי יש לבחון את טיב ההסכם בין הנתבעת לבין המוביל האווירי על מנת להבין האם הנתבעת היא אכן סוכנו ומאחר שזה לא הוגש יש לקבוע כי לא הוכח שהיא משמשת סוכן של המוביל.

מכאן ועד המסקנה שהודעה זו והנכונות לפיצוי בסכום העומד על פחות משלושה פרומיל (0.28%) מסכום התביעה מלמדים על הודאה של הנתבעת בכך שהוגשה תלונה בכתב ובמועד גדול המרחק.

הנובע מכלל האמור הוא שעל פי הוראת סעיף 10 לחוק וסעיף 31 לאמנת מונטריאול התביעה נדחית על הסף.

לאחר ששקלתי בדבר בכובד ראש, בשים לב לתוצאה ולסכום התביעה אך גם לכך שלתובעת נגרם ככל הנראה נזק לא מבוטל דווקא בעת משבר ומצוקה ולא מן הנמנע שלנתבעת ואולי אף לצדדים השלישיים תרומה מסויימת לכך וכך גם לעובדה שההליך הסתיים בשלב מקדמי אולם גם שלב זה לא היה קצר במיוחד, אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ובהוצאות ושכ"ט כל אחד מן הצדדים השלישיים בסך 7,000 ₪.

משכך, חוק התובלה האוירית קובע כלל יחוד עילה, לפיו צד התובע במדינה שהוראות האמנה חלות עליה, בגין אובדן של מטען שהועבר ממדינה אחרת שגם היא צד לאמנה, עילה התביעה תהיה כפופה להוראות האמנה בלבד: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שניגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." אינני מקבלת את טענת התובע לפיה אין תחולה לאמנת ורשה מהטעם שהמשלוח אבד הובלה יבשתית אשר אינה כפופה לדיני אמנת ורשה.

בין היתר, בכדי למנוע מצב בו מובילים ידרשו סכומים גבוהים ביותר עבור הובלת מטענים וכן תיפגע הלכה למעשה התובלה הבין לאומית.

כפי שתואר, עסקינן בחברה שילוח בינלאומית שמומחיותה היא שילוחים עולמיים.

...

הצדדים חזרו על טענותיהם כפי שהופיעו בכתבי הטענות והתקיים דיון נוסף ביום 30.10.19, לבקשתו של התובע, לצורך הגשת פסיקה מתאימה וסיכומים בעל פה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים והראיות שהונחו בפני, שמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם באופן ישיר וכן עמדתי על נסיבות התביעה והנזקים הנטענים בה, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה ההסכם מהווה גבולות גזרה עבור הפיצוי שניתן להעניק ללקוח במצב של אבדן חבילה ו\או לחילופין דבר דואר.

לפיכך, הורה על פיצויי השבה לטובת התובע ובנוסף, הואיל והנתבעת העידה כי הציעה לתובע פיצוי נוסף על הנזק שנגרם עם אבדן החבילה, יש להעניק תוקף להצעה זאת כחלק מפיצויי ההפרה ותו לא. לא מצאתי להשית 'אשם תורם' לפתחו של התובע זאת נוכח העובדה, כי בדבר דואר עסקינן והיה על הנתבעות לדאוג למשלוח דבר הדואר ככל שקיבלו תמורה לעשות כן. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע שגה בבחירת "מוביל" לצורך שינוע של מעטפת יקרת ערך וכי היה עליו לברור ולאתר מוביל אחר.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע החזר בעבור דמי המשלוח בסך של 165 ₪ ופיצוי בסך 100 דולר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט מלאה, והוצאות בסך 500 ₪.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין עבודתה, עיכוב/שהות ברוסיה, אובדן ימי עבודה, וכן עלויות האיחסון ביוון סה"כ 253,165 ₪.

נטען כי ההסכם הופר על ידי הנתבעת באופן חד צדדי, כאשר המטען שנלקח למשלוח לא הגיע לאתר בית הקרור, נגרמו נזקים ממונים לתובעת שהגישה תביעה ודרישה לפצוי בשווי הציוד שהיה במטען, שווי הציוד הזמני שנרכש על ידי התובעת, עלות התקנת הציוד הזמני, שכר עבודה ששולם לעובדים ועלות שהיית עובדי התובעת ברוסיה.

טענות הקשורות לדיני ההובלה והשילוח הבנלאומי אינן יכולות לעמוד לנתבעת שעה שנטלה על עצמה את מלוא האחריות עד להגעת המטען ליעדו, וכיום מנסה לפרש במנותק את הסכם ההובלה עליו הסכימו הצדדים באמצעות "מסע בריחה", אל התחום העוסק בשילוח בנלאומי, אשר אינו קשור לתביעה זו, העוסקת בדיני חוזים גרידא.

למניעת מחלוקת עתידית , ולהסרת ספק, נוכח האמור, אין מקום להתיר קזוז לזכות התובעת , בשל סכום בו מחוייבת, ובגין פיצוי מוסכם נטען ביחס לכל יום איחור, וכן אין מקום להתיר פיצול סעדים בהקשר זה. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 634,361 *0.5 =317,180 ₪, ובגין התביעה המקורית.

...

למניעת מחלוקת עתידית , ולהסרת ספק, נוכח האמור, אין מקום להתיר קיזוז לזכות התובעת , בשל סכום בו מחוייבת, ובגין פיצוי מוסכם נטען ביחס לכל יום איחור, וכן אין מקום להתיר פיצול סעדים בהקשר זה. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 634,361 *0.5 =317,180 ₪, ובגין התביעה המקורית.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 253,165 * 0.5 = 126,582 ₪ , ובגין התביעה הנגדית.

בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין שכ"ט עו"ד סך 15% מן הסכום שבסעיף 3 , וכן 2.5% מהסכום שנפסק בסעיף 3 כהחזר אגרה, סכומים אלו יישאו הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעת 1 – די אייץ' אל (ישראל) בע"מ (להלן: "DHL ישראל") הנה חברה העוסקת בשילוח בנלאומי ותובלה יבשתית וכן בשילוח ימי ושירותים לוגיסטיים ובין היתר, היא משמשת כסוכן/שלוח של חברות DHL בעולם, לטפול במשלוחים אויריים המגיעים לישראל.

לשיטתה, מאחר ו- DHL ישראל היא סוכנת של המוביל האוירי, אזי לאור סעיף ייחוד העילה הקבוע בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה האוירית") הנסמך על אמנות בינלאומיות, ניתן לתבוע אותה רק על פי העילות הקבועות באותו חוק כשהחבות בפצוי בגין נזק, או אובדן, שנגרמו למטעני התובעת הנה חבות המוגבלת ל-22 זכויות משיכה מיוחדות (זמ"מ) לכל ק"ג של מטען ולכן, סכום התביעה נגדה אינו יכול לעלות על מיגבלת אחריות זו. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה DHL ישראל הודעה לצד שלישי נגד חברת עמילות המכס של התובעת, חברת טי.די.ווי קרגו בע"מ (Tdy Cargo), שטיפלה בשחרור הטובין בזמנים הרלבאנטיים לתביעה.

...

ערעור על פסק הדין נדחה במסגרת ע"א (מחוזי ת"א) 21228-10-11 ממ"ן מסופי מטען וניטול בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.4.2015), תוך שנפסק, בין היתר, כי: "המערערת ממ"ן העניקה את שירותי האחסנה מכוח הכרח. כל עוד ממ"ן נהנית ממעמדה המונופוליסטי, ובנדון אין חולק כי ממ"ן היוותה מונופול בעת קרות אירוע מושא הערעור, וכל עוד שירותיה נכפים אין הצדקה להעניק לה את ההגנה הקבועה באמנת ורשה לגבי מוביל אוירי.". שלישית, אני סבור כי יש לדחות גם את טענת ממן כי פסק דין ארק אקסטרים שניתן בבית משפט מחוזי, אינו יכול לחייב בית משפט מחוזי אחר.

בהקשר זה, לא נעלמו מעיני האסמכתאות שאזכרה ממן בבקשתה מפסיקה בינלאומית, אולם אני סבור כי, בהינתן שקיימת שורה של פסקי דין מקומיים שהכריעו לגבי סוגיית תחולת האמנה בנוגע לממן באופן ספציפי, אין מקום לגזור גזירה שווה מאותה פסיקה בינלאומית למקרה דנן.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, בקשתDHL ישראל מתקבלת ובקשת ממן נדחית.

בפני תביעה כספית שהוגשה כנגד הנתבעת לפצוי התובעת בגין נזקים שלטענתה נגרמו לה עקב אבדן מעטפה הכוללת מיסמך, אשר נשלחה על ידי התובעת בשילוח בנלאומי, במסגרת עסקה לקבלת שירות שילוח בנלאומי, שניתן על ידי הנתבעת.

חוק התובלה האוירית קובע בסעיף 10 כלל של ייחוד עילה, לפיו צד התובע במדינה שהוראות האמנה חלות עליה, בגין אובדן של מטען שהועבר ממדינה אחרת, שגם היא צד לאמנה, עילת תביעתו תהא כפופה להוראות האמנה בלבד, כדלקמן: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק.. תבוא במקום אחריותו לכל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". (ראו גם, עניין איבריה, פס' 7).

...

פרשנות תכליתית של האמנה ומטרותיה מביאה למסקנה לפיה במקרה שכזה, בו מדובר באבדן מסמך בעל משקל מזערי ובהיעדר קורלציה בין משקלו הנמוך של המטען לבין הנזק הלא ממוני שנגרם ללקוח שמטענו אבד, אין לחשב את שיעור הנזק הבלתי ממוני לפי משקלו של המטען בלבד.

מכאן שפרשנות כזו מביאה אותי למסקנה כי ניתן לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני אף מעבר לגובה המגבלה הנקובה באמנה, כפי החישוב שהציגה הנתבעת, הנסמך על משקל המטען בלבד.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 30 דולר ארה"ב, לפי שער הדולר נכון ליום מתן פסק הדין.