תביעה לפינוי פולש ממקרקעין בבעלות התובע

לטענת התובעים, הנתבע פולש למקרקעין הנמצאים בבעלות התובעים, בנה שם מרפסת מעץ, תוספות בנייה שונות וכן הניח גרוטאות מעל המקרקעין שלא כדין, ללא היתר וללא הסכמת הבעלים.

לטענת המבקש, התובעים לא קיבלו את הסכמת הגב' בן אליעזר עת פעלו לרישום הבניין כבית משותף, הגם שהייתה רשאית להרשם יחד עם בעלה המנוח כבעלים של המחסן והקרקע שהוצמדה לו. כעולה מכתב התביעה, התובעים מבקשים לנכס לעצמם את הקרקע שבחלקו האחורי של המחסן עליה בנוי הרמפה – משטח ברזל, ששמשה את המנוח צבי בן אליעזר ז"ל בעצמו והשכיר את המושכר AS IS למבקש.

לכך יש להוסיף כי לטענת המבקש לא הוכח כי השטח ממנו מבקשים את הפינוי הוא בבעלות התובעים או שמא הוא רכוש משותף ולא ברור מכוח מה התובעים יונקים את ההצמדה של אותו שטח לשטחם ואם מדובר ברכוש משותף (כשזו בתמונה שהוצגה נראית דוקא צמודה למספרה עצמה בשים לב לכך שיש גם רמפה ומדרגות שאין חולק שהיו קיימים עוד קודם לשכירת המבקש את הנכס), האם קיבלו הסכמה מצד בעלי זכות בקרקע שיושב בה המבקש ומכל מקום, ויש לחקור את המודד שמטעם התובעים.

...

יוצא אפוא, כי טענת המבקש כי מדובר בשטח משותף איננה מופרכת על פניה.

על כן, טוענת התובעת כי יש להורות לנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין ולהשיבו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, ובנוסף לחייב את הנתבעים לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין שבע השנים שקדמו להגשת בסך של 176,904 ₪, וסך של 1,800 ₪ לכל חודש מהגשת התביעה ועד לפינוי המקרקעין והשבתו לחזקתה.

דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפניי הן: האם הנתבעים פלשו למקרקעין שבבעלות התובעת? אם כן – האם יש לקבל את טענות ההגנה של הנתבעים? האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים? אדון בשאלות לפי הסדר.

...

מכאן, שכל טענות הנתבעת - להידחות.

מכאן שיש לקבוע, כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח את טענת הקיזוז, ויש לדחות את טענתם זו. סוף דבר הפועל היוצא הוא, שדין התביעה לסילוק יד להתקבל.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 96,170 ₪ בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה וסך של 42,570 ₪ מהגשת התביעה ועד למתן פסק דין זה. תשלומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצוע הפינוי ועד לתשלום המלא בפועל.

תמצית טענות הצדדים טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן שהוגש בחודש אוקטובר 2019 טוענת התובעת כי הנתבעים מחזיקים שלא כדין בחלק מהמקרקעין - הן בדירות 5 ו-6, הן בפלישה שלא כדין למיתחם הצמוד לדירות, שחלקו בבעלות התובעת וחלקו מצוי במקרקעי ציבור, מבלי שניתנה להם כל הסכמה או הרשאה להתגורר בדירה המאוחדת ולהחזיק בחנות מטעם התובעת, שהיא בעלת הזכויות במקרקעין, ומבלי שהם משלמים דמי שכירות לגורם כלשהוא.

משעה שהתובעת רכשה את זכויות החכירה במקרקעין כהגדרתם בתביעה, קמה לה זכות עצמאית לתבוע פינויים של הנתבעים, ככל שאלו מצויים במקרקעין שהיא בעלת זכות חכירה בהם.

...

באשר לדירה מס' 2 נקבע בפס"ד עמידר כי מאחר והוצג הסכם שכירות משנת 1968 בו נקבע כי אין הדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר, ועל פי ההסכם הושכרה הדירה לתקופה מוגבלת ומאז התחדשה בהסכמה מדי תום התקופה, נדחית טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים בדירה זו, ולאור הודעת עמידר על רצונה לסיים את ההתקשרות החוזית שהוארכה מדי תקופה בתקופה, ומאחר ותקופת השכירות הסתיימה, זכאית עמידר לפינוי הדירה לאלתר, וניתן צו לפינוי דירה מס' 2.

לא הוצגה בפניי על ידי מי מהצדדים כל הערכה שמאית בנוגע לשווין של דירות מס' 5 ו- 6, ואין בידי לקבוע בשלב זה שוויין של זכויות הנתבעים בהן.

על כן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יאמוד את שווי זכויותיהם של הנתבעים בדירות אלו כדיירות מוגנת, כפי שנקבע בפסק דין זה. סיכומם של דברים, נוכח התקיימותם של מלוא התנאים אשר נקבעו בסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, אני קובעת כי לתובעת עומדת עילת פינוי כנגד הנתבעים בנוגע לדירות מס' 5 ו- 6.

סוף דבר במהלך ניהול התיק נעשו ניסיונות להביא הצדדים לידי הסכמות, הן באמצעות הליך גישור, הן על ידי בית המשפט (על מותביו השונים שדנו בתיק), לרבות הצעת פשרה כספית מפורטת שהועלתה, כאמור, על ידי התובעת בסיומו של דיון ההוכחות.

בלישכת רישום המקרקעין רשומה חלקה זו כמקרקעי ייעוד, שייעודם "דרך". ח. ג., שהנו פקח של חטיבת שמירת הקרקע ברשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), גילה ביום 25.10.2016 כי הנתבע הקים בחלקה גדר אבן, ושלח לו מכתב התראה ובו דרישה לפינוי מיידי של הגדר.

עוד כתב: "הפרישי הגובה הטבעיים בשטח אינם בזוית תלולה כפי שיצר הנתבע בשטח. לצורך בניית ביתו, הנתבע חפר והתאים את השטח ההררי במקום לצרכיו ובכך יצר הפרישי גובה ולכן הקיר שבנה הנתבע אינו קיר תומך". הנתבע כתב בתצהירו: "לאחרונה, ועם הרחבת הבנייה בשכונה, התברר לתובעת כי אותו קיר תומך ... חורג מגבול חלקתי ופולש לחלקה של התובעת במס' נקודות ובשטח כולל של כ-12 מטר סה"כ. עיון בתשריט המדידה המצורף לכתב התביעה ולתצהיר מטעם התובעת מלמד כי הפלישה לחלקת האדמה אשר בבעלות התובעת הייתה מינורית אשר הנה כתוצאה ממדידה מוטעית של המודד ו/או ביצוע לקוי ע"י הקבלן וניתן לגשר עליה באמצעות שינויים בגבול בין שתי החלקות". התובעת הגישה חוות דעת של מומחה, ממנה עלה שקיר הבטון שבנה התובע נמצא בחלקה 18, מחוץ לשטח המיגרש של התובע.

...

הנתבע לא הגיש חוות דעת שסתרה מסקנה זו. בא-כוח הנתבע הודה בכך בישיבת משפט שהתקיימה ביום 1.3.2021, באומרו: "אני מסכים עם חברתי שיש פלישה, אבל ציינו את זה שיש פלישה בתחום תוואי הדרך הסטטוטורי בעבר". בחקירתו הנגדית אמר הנתבע: "אני לא ידעתי שהקבלן והמודד בתום לב גם אני מניח שהם עשו את זה, ופלשו. הם נכנסו לאדמה שלכם. זה לא נעשה מידיעה" (עמ' 17-16 לתמלול ישיבת ההוכחות מיום 2.11.2021).

מטעם זה, אני נעתר לסעד של סילוק קיר הבטון מחלקה 18.

משקיבלתי את גרסת הנתבע, לפיה הצורך בהקמת הקיר נבע מהסכנה שנוצרה על-ידי הכביש, אני קובע כי התובעת היא שתבצע ותישא במלוא עלויות ההריסה של הקיר הקיים וההקמה של קיר בטון חדש על גבול החלקות.

תמצית הרקע העובדתי ביום 26.3.2015 הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין הידועים כגוש 10650 חלקה 44 ביישוב אור עקיבא, ולמתן צו מניעה קבוע אשר ימנע את כניסתם אליהם (להלן: "המקרקעין").

משכך, הרי שמעבירי זכות החכירה, בני מישפחת אזואלוס, לא יכולים היו להעביר לנתבעים הרשאה לעשות שימוש בחלקה זו. התובעת מוסיפה כי בפועל הנתבעים אינם חולקים על כך שהם משיגים את גבולה ופולשים למקרקעין ששייכים לה. בכלל זה יזמו הנתבעים תכנית לאיחוד וחלוקה, על מנת להכשיר את המבנה שהם בנו לא כדין במקרקעיה של התובעת תוך הגדלת חלקה מס' 34 על חשבון חלקה 44 שבבעלות התובעת; הנתבעים פנו אל התובעת באמצעות בא כוחם הקודם במכתב מיום 25.7.2016 ובקשו להקצות להם את המקרקעין אליהם הם פלשו בפטור ממכרז, ולבסוף כך העיד גם הנתבע 3 בחקירה הנגדית בגדרה של התובענה דנן.

...

גם הטענות להתנכלות לנתבע 3 בשל היותו יעד של המשטרה נטענו בעלמא ולפיכך הן נדחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.