תביעה לפינוי מחסן בבניין מגורים ותשלום דמי שימוש

לאחר האמור, החליטה לאפשר את הסדרת תוספות הבניה באמצעות חתימה על חוזה שכירות לא מוגן בעיניינן, בכפוף לתשלום דמי שימוש ראויים, בגובה סוצאלי שאינו ריאלי, עבור התוספות שמשמשות כמגורים, ותשלום דמי שימוש ראויים בגובה ריאלי לפי שומה, עבור התוספות המשמשות כעסקים.

משכך, התובעת מבקשת: · לחייב את הנתבעים וכל מי מטעמם, שקבל אישור מפורש או מכללא להחזיק במקרקעין ו/או במושכר המורחב, לפנותם ולהשיבם לידיה, כשהם פנויים, נקיים וריקים מכל אדם, חפץ ומתקן; · לחייבם לשלם לה, דמי שימוש ראויים, עבור השמוש שנעשה בתוספות הבנייה, בסך כולל של 424,200 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה ועד יום התשלום המלא בפועל; · להתיר לה לפצל את סעדיה, כמבוקש; · ולחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה ועד יום התשלום המלא בפועל.

לימים החלו הליכי תיכנון ביחס למיתחם מכבי יפו, אשר נועדו לתת תוקף לתוכנית ביניין עיר חדשה – תב"ע תא/2725 שמטרתה, קידום תוכנית פינוי בינוי להקמת 1,600 יחידות דיור.

· המושכר מתואר כבית מלאכה, מחסן וחצר בשטח של 156.50 מ"ר (ס'2); · השוכר מודה בזה שהוא מחזיק במושכר מיום 1/6/1987 (ס' 2(ב)); · השוכר מתחייב להשתמש במושכר למטרת בית מלאכה (וכלשון חוזה השכירות "בימ'ל") (ס' 6); · השוכר מתחייב לא לשנות את המושכר, להוסיף עליו או להרוס חלק ממנו, ללא קבלת רשות מהמשכיר (ס'7(ה)); · סעיף 7(ה) הנ"ל (בנוסף לסעיפים נוספים) מהוה תנאי עקרי שהפרתו תחשב הפרה יסודית של חוזה השכירות (ס' 7(י)); · והפרה יסודית של החוזה תקנה למשכיר זכות פינוי מידית (ס'12).

...

התביעה לפינוי הנתבעים נדחית.

בהתאם, אני דוחה את בקשת התובעת להתיר לה לפצל סעדיה.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

התובעים 1 ו-2, מר צבי קשטן והגב' אילנה קשטן, הנם הבעלים הרשומים של 1/15 חלקים מהבניין; התובע 3, מר רן גריצרשטיין, הנו הבעלים הרשום של 29/264 חלקים מהבניין; התובע 4, מר גיל גריצרשטיין, הנו הבעלים הרשום של 29/264 חלקים מהבניין (להלן: "התובעים") (נסח רישום צורף כנספח א' לכתב התביעה; וראו גם ייפויי כח חתומים שהוגשו כחלק מבקשה מספר 14 בתיק).

בית המשפט הוסיף כי יש לראות בתשלום סעד מן הצדק משום מתן פיצוי לתובעים דשם בשל שינוי מטרת השכירות (להלן: "תביעת הפינוי הראשונה") (העתק פסק הדין צורף כנספח ג' לכתב התביעה); ת"א 56872-06-17: תביעה שהוגשה כנגד המנוח, הנתבע דכאן ושניים נוספים, במסגרתה התבקש פינוי החנות בשל אי תשלום דמי שכירות ונטישת המושכר על ידי המנוח.

הנתבע שינה את ייעוד המושכר בנגוד לפסק הדין בתביעת הפינוי הראשונה, והפך את החנות למחסן כללי או למקום למכירת סוללות אם בכלל; הנתבע לא שילם את דמי השכירות בגין החנות בנגוד להחלטת בית המשפט בדרך של הפקדה בקופת בית משפט במועדים שנקבעו, כאשר את חלק מתשלומי השכירות אף לא הפקיד כלל.

סעיף 3 לחוזה השכירות קובע: "השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה לעיל ולא למטרה אחרת כלשהיא בלי הסכמתו של המשכיר בכתב." בהמשך קובע סעיף 19 כדלקמן: "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה בטל ומבוטל ומבלי לפגוע מזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר." העובדה שהנתבע לא עמד בתנאי סעיף 26 לחוק ולא הוסיף לנהל בו את העסק שניהל בו המנוח, מהוה שינוי של מטרת השכירות.

סעד מן הצדק סעיף 132(א) לחוק קובע כדלקמן: "132. (א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת." לעניין סעיף זה יפים דבריו של בר-אופיר: "סעיף 132(א) קובע באופן כללי, כי אם בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לנהוג עם הדייר על פי שורת הדין ולפנותו מן המושכר, רשאי בית המשפט לנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא לפנותו." (בר-אופיר, כרך ראשון, עמ' 163) ועוד, בהתייחסו להושטת סעד מן הצדק כאשר מדובר בבתי עסק לעומת בית מגורים: "כאשר מדובר בחצרים המוחזקים לצרכי עסק מחמירים בתי המשפט יותר עם דייר המחזיק את מושכרו לצורך ניהול עסק מאשר עם דייר של דירת מגורים." (בר-אופיר, כרך ראשון, עמ' 174) במכלול הנסיבות שבפניי, אינני מוצאת טעם ראוי בגינו יש להושיט לנתבע סעד מן הצדק: אין המדובר בדייר המקורי; עסקינן בבית עסק ולא במגורים; הדייר המקורי כבר קבל בעבר סעד מן הצדק; בחנות אין פעילות עסקית אמתית; והנתבע מנהל עסק נוסף.

...

אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעים טענו טענות עובדתיות חלופיות של נטישה, שינוי השימוש במחסן לכדי מחסן ולזיוף חשבוניות.

סוף דבר הנתבע לא הוכיח כי הוא מפעיל בחנות עסק של מכון שמיעה ומכירת מכשירי שמיעה.

הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 7,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

רקע כללי – השטח נשוא המחלוקת, המקרקעין, הנו למעשה חצר הצמודה לבניין בו מתגוררים העותרים ומחסנים הניצבים בתחומי אותה חצר (להלן: "החצר והמחסנים").

בחודש מרץ 2013 הגישה רמ"י באמצעות מנהלת הנכס, עמידר החברה הישראלית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"), תביעת פינוי ותשלום דמי שימוש נגד העותרים 2-3 לגבי החצר והמחסנים (ת"א (שלום חיפה) 50083-03-13, להלן: "התביעה הראשונה").

...

סיכום – אשר על כן ונוכח הנימוקים אשר פורטו לעיל, לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשת העותרים להורות לרמ"י להתקשר עמם בעסקת חכירה בפטור ממכרז על פי תקנה 25(1) לתקנות המכרזים.

בהתאם לכך, אני מורה על דחיית העתירה.

העותרים ישלמו לכל אחת משתי המשיבות הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ), תוך 30 יום מהיום.

לפניי תביעה לפינוי הנתבעים ממחסן המצוי בקומת הקרקע בבניין מגורים שברחוב נתן 14 ברמת גן, הידוע גם כגוש 6126, חלקה 382 (להלן: "הבניין").

עם זאת, ולמען לא יימצא הנייר חסר, אציין, כי התובעים הגישו תביעה כספית בסך של 970,000 ₪, המבוססת על תשלום דמי שימוש ראויים בסך 10,000 ₪ בחודש ממועד איכלוס הבניין.

...

חיזוק למסקנה לפיה המחסן לא נעול ניתן למצוא בעדותה של הנתבעת 2 עמ' 60 ש' 6-1 לפרוטוקול, וחקירתו של רועי צברי, ששימוש בעבר יו"ר הוועד, שהעיד כי לבעלי דירות נוספות יש מפתחות למחסן (עמ' 95 ש' 12-9 לפרוטוקול).

הפועל היוצא הוא, שלא הוכח כי הנתבעים תפסו את החזקה במחסן המשותף ומנעו את השימוש בו מכלל בעלי הזכויות בבניין, ויש לדחות את התביעה במלואה.

מן הראוי היה לחייב את התובעים גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל נקיטת הליך סרק שחייב את בית המשפט לדון בתביעה זו, אולם לאחר מחשבה, ולא בלי התלבטות, החלטתי להימנע מכך בזו הפעם.

...