תביעה לפינוי מושכר במסגרת שכירות פרטית

עוד נטען כי לבסוף נידרש מר אהרוני ליטול הלוואה פרטית, לצורך תשלום דמי השכירות (סעיף ח.4.

חשוב מכך, במסגרת הדיון אשר היתקיים בתביעת הפינוי המקורית, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים במסגרתן התחייבה החברה לשלם את יתרת דמי השכירות עד סוף שנת 2016 וכי הסכם השכירות יסתיים ביום 31.12.2016 תוך פינוי המושכר.

...

בהינתן ראיות אלו, נחה דעתי כי הטעם להפסקת פעילות ההובלות לא נבעה מהתנהלותו של מר זאייץ, אלא מאותו סכסוך עמוק בין בעליה מניותיה של החברה, ואי הסכמתו של מר אהרוני, לשתף פעולה עם מר בראל בכל הנוגע לתחזוקת הרכבים אשר שימשו לצורך מתן שירותי ההובלה.

בבחינת למעלה מהנדרש אוסיף ואציין כי מקום בו היו נדחות טענותיו של מר זאייץ בדבר איון אפשרותו להשלים את קיום חיוביו על פי ההסכם, על ידי החברה, היה מקום להוסיף ולהידרש לשאלת היקף יתרת ההלוואה שנותרה לפירעון, וזאת תוך מתן הדעת לפרק הזמן שחלף עד למועד עזיבתו (30 חודשים) אשר יש בה כדי להפחית את סכום ההלוואה בהיקף של 150,000 ₪, הראיות המלמדות כי עמד בהתחייבויותיו באשר להיקף פעילות ההובלות, והשלכות הכרעת בית הדין לעבודה בסוגיות הנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים (ככל וקיימת הכרעה כאמור).

סוף דבר מקום בו נמצא כי קופחו זכויותיו של בעל המניות בחברה, ניתן בזאת צו למתן חשבונות כנגד מר אהרוני במסגרתו אני מורה כי יימסרו על ידו כל החשבונות המתייחסים לניהול פעילות המחסן, משנת 2014 ואילך.

ביום 7.5.20 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בתביעה לפינוי המושכר במסגרתו הסכימו שהוראות זיכרון הדברים ימשיכו לעמוד בתוקפם.

על פי פרטי רישום החברה, ביום 11.4.99 רכשה הנתבעת מכפיר גולד מבני תעשייה ומסחר בע"מ את הזכויות שרכשו ב-5.9.95 מעזרא ואלכסנדר הס בנכס, שהיה רשום אז כחלקה 36 בגוש 11663, וזכויותיה מושכנו לבנק טפחות מיום 24.1.01 ולבנק המזרחי מיום 18.9.03, בשיעבוד הכולל איסור העברת נכסים בלא הסכמת בעל השיעבוד.

...

התובע פירט בכתב תביעתו שלאחר חתימת זכרון הדברים החלו הצדדים לפעול על פיו, כך שביום 1.8.17 הועברה החזקה בנכס והתשלום הנדרש מצד התובע, והם ניהלו משא ומתן לחתימה על הסכם, אך בסופו של דבר הסכם כזה לא נחתם.

כאמור, התביעה שבפניי אינה תביעה לסעד כספי כלשהו, לאחר מחיקת הסעד הכספי בהחלטת בית משפט השלום מיום 6.6.22, אלא לאכיפה של סעיף האופציה, דהיינו כפי שנאמר בסעיף 43 לכתב התביעה "להורות על מכירת הנכס לתובע בתמורה על סך 1 מיליון ₪ בתוספת מע"מ". אף אם הנתבע אחראי אישית לכך שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת, אחריות זו אינה מניבה אכיפה של סעיף האופציה כלפיו, כפי שהתבקש בתביעה.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע כנגד שני הנתבעים להורות על מימוש האופציה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 30,000 ₪.

לטענת הנתבעים, בהתאם לקביעת בית המשפט במסגרת התביעה לפינוי מושכר, שדחה טענת הנתבעים ביחס לקיומו של הסכם בעל פה, לא קיים הסכם בין הצדדים ולכן לא ניתן לטעון להסכם שהופר.

הוראות ההסכם החלות במהלך התקופה הנוספת שאין לגביה הסכם בכתב חלות גם על נסיבות הפרת הסכם, זאת בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א- 1971 (להלן:- "החוק"), המורה: "3. פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעיסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעיסקאות מאותו סוג." למען הסר ספק, אמנם, בהליך הקודם נידרש בית המשפט לשאלת הפינוי, כאשר בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק, ממילא חוזה שהוארך ניתן לסיים על פי הודעה זמן סביר מראש, אך במסגרת אותה הכרעה נזקקתי גם לסוגיית פרטי ההסכם שהוארך על ידי הצדדים, כאשר קבעתי, כי בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק, על תקופת ההארכה יחולו תנאים לפי הנוהג שבין הצדדים.

...

במקרה דנן, לקראת סיום תקופת הסכם השכירות האחרונה, פנה הנתבע אל עו"ד נחום לשם חתימה על הסכם חדש, הסכם שלא נחתם בסופו של דבר, לטענת עו"ד נחום בשל תקלה במשרדו, אך על פניו, כוונת הצדדים היתה להאריך את ההסכם בתנאים קודמים, כאשר במסגרת אותו הליך צורפו הסכמים קודמים לאורך התקופה, שתנאי השכירות בהם דומים לאורך כל הדרך, לפחות ככל שהדבר נוגע לעניינים הרלוונטיים לשם הכרעה בהליך כאן, סוגיית שיעור הריבית ושיעור הפיצוי במקרה של החזקת הנכס על ידי השוכר לאחר תום תקופת השכירות.

לתביעה זו קדמה תביעת פינוי שהגיש הנתבע כנגד התובעים בתא"ק 20903-05-15, אשר נמחקה לאחר הודעת התובעים כי המושכר פונה ביום 21.11.16, מספר ימים עובר לדיון ההוכחות.

לפי גירסתה, הנתבע העביר את לוח החשמל לשטחו הפרטי וכך נימנעה האפשרות להסדיר את זרם החשמל לנכס, אם זו הופסקה עקב תקלה או בשל הפסקה ייזומה: "אני הייתי עדה למקרה בו הופסק באופן ייזום זרם החשמל למושכר למשך מספר שעות" וכאשר נעשה ניסיון לאתר את הנתבע התברר כי הוא יצא מהמושב (סעיף 6).

במסגרת הליך זה הודה התובע בתצהירו מחודש 07/2016 כי המעבר לסניף בחולון היה משיקולים עסקים בלבד של הרשת: "אכן שכרתי מקום בחולון, אולם משיקולים עיסקיים בלבד של הרשת אותה אני מנהל ובשום אופן לא בעקבות סיכומים לכאורה עם התובע" (סעיף 60).

...

התוצאה לאור כל האמור התביעה, על כל רכיביה, נדחית.

אשר להוצאות המשפט, אני סבור כי גם אם בסופו של יום התובעים לא הצליחו להרים הנטל להוכחת זכאותם לפיצויים דעתי אינה נוחה ממעשיו של הנתבע כפי שהוכחו בפני, אף אם לא הגיעו עד כדי קבלת התביעה, ועל כן אני רואה לנכון לפסוק הוצאות על הרף הנמוך ביותר.

אני מחייב את התובעים בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבע בסך כולל של 7,000 ₪.

הנתבע הוא השוכר בנכס, אשר מפעיל את המושכר בו מנוהלת מרפאת רופאים פרטיים.

במסגרת הסכם השכירות שנחתם, נקבע כי דמי השכירות ישולמו מראש ל-12 חודשים ואף ניתנו הוראות ביחס להארכת תקופת השכירות.

דרישות קודמות של התובע לפינוי המושכר לא נענו ועל כך הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים טענות התובע בכתב תביעתו טוען התובע כי הנתבע מחזיק במושכר בנגוד להסכמתו וללא הסכם שכירות בתוקף, תוך שהוא קובע דרך היתנהלות שאינה מוסדרת ואינה מקובלת על התובע, ומסרב לפנות את הנכס על אף דרישת המשכיר.

...

על אף האמור אעיר, כי אני מקבלת את טיעוני הנתבע באשר לטענה לפיה אי מסירת 12 ההמחאות מהווה הרחבת חזית, שכן מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה, אלא היא הוזכרה רק בשלב מאוחר יותר.

סיכומו של דבר, בבואי לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים כפי שהוצגו מעלה, אני רואה לנכון כאמור לדחות את מועד פינוי הנכס עד ליום 31.8.2024.

סוף דבר התביעה מתקבלת.