תביעה לפינוי דייר שלא משלם שכירות, בשל הפרת חוזה

עסקינן בתביעה כספית ע"ס 21,287 ₪, בגין הפרת הסכם, אי תשלום שכירות, ואי פינוי הנכס במועד.

עוד טענה המשיבה כי ביום 09.07.2019 חתמו הצדדים על הסכם שכירות, לפיו ניתנה למבקש רשות להשתמש ביחידת דיור בקומת הקרקע ברחוב משעול מורן 41א' בעיר כרמיאל, בדמי שימוש בסך של 2,500 ₪, וזאת עד ליום 01.08.2019.

...

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.

בנסיבות אלו, וכדי לא לחסום את דרכו של המבקש מלהשמיע הגנתו, אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות, ביום 08.07.202, יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות לתובע בסך של 1,800 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

תביעה לפינוי דיירת מוגנת ממושכר בטענה על פיה קמה לתובעים עילת פינוי בשל אי תשלום דמי-שכירות ונוכח זכות מידית לפינוי שקמה להם לאחר הפרת פסק דין שניתן בשעתו בעיניינם של הצדדים.

חוזה השכירות וכן הסכם הפשרה מקנים לתובעים עילת פינוי מקום בו יופר תנאי מתנאי השכירות, או לא ישולם סכום החייב בתשלום, או לא יוסר דוד השמש והקולטים, בתוך פרק הזמן הנזכר.

...

אוסיף על האמור כי מקובלת עלי, לצורך הדיון שבפניי, טענת התובעים לפיה דמי השכירות עובר למועד הגשת התובענה עמדו על סך של 349.69 ₪.

תוצאת האמור הינה כי אני קובעת שמנוחה הפרה את חוזה השכירות, כמו גם את הסכם הפשרה, כאשר נמנעה מלהסיר את דוד השמש והקולט, מיד לאחר קבלת הדרישה הראשונה בעניין זה. משכך קמה כנגדה עילת פינוי.

סוף דבר לא קמה כנגד המנוחה עילת פינוי בגין אי תשלום דמי-שכירות.

עם זאת ונוכח השיהוי שנקטו התובעים במימוש עילת הפינוי שקמה להם כתוצאת התנהלות זו, כמו גם העובדה שביני לביני הדוד והקולט הורדו מן הגג, אני סבורה כי התוצאה של קבלת דרישת הפינוי אך בשל הפרה זו לא תהא צודקת וכי נוכח האמור, יש לנהוג במנוחה לפנים משורת הדין, ואף מבלי להשית עליה (או על בנה הבא בנעליה) כל חובה נוספת.

ראו רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5/9/17) (להלן: "עניין חברת הירקון"), בעמ' 6 : "באורח כללי, ניתן להתבונן על סעיף 131 לחוק הגנת הדייר כקובע שני סוגים של עילות פינוי, כל אחד מזוית היסתכלות משלו. את הסוג הראשון ניתן להגדיר כעילות הפרה על ידי הדייר – הפסקת תשלום, אי קיום תנאי מתנאי השכירות, גרימת נזק בזדון למושכר, שימוש בו למטרה לא חוקית, הטרדת השכנים או הרגזתם והשכרת המושכר על-ידי הדייר בתנאים מסויימים. כך ביחס לתת סעיפים (1) עד (6). הסוג השני, מיתמקד לא בדייר, אלא בבעל הבית. תת סעיפים 131(7), (10) ו-(11) מתארים מצב בו הדירה דרושה לבעל הבית לצרכים שונים; ותת סעיפים 131(8) ו-(9) מתייחסים למצב בו בעל הבית איננו הפרט. בתוך כך, תת-סעיף (8) עוסק במצב בו בעל הבית הוא המדינה או רשות מקומית, והמושכר נידרש לצורך צבורי חיוני; ותת-סעיף (9) מתייחס למצב בו בעל הבית הוא גוף צבורי שאושר על ידי שר המשפטים, כאשר המושכר מיועד להשכרה למיעוטי אמצעים." אי תשלום דמי שכירות - ס' 131 (1) לחוק ס' 131(1) לחוק הגנת הדייר קובע כי קמה עילת פינוי כאשר "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". ס' 3 להסכם קובע כי דמי השכירות המוגנים החודשיים בגין המושכר יעמדו על סך של 250 ליר' לחודש, וכי הם ישולמו מראש בגין כל שלושה חודשים.

נפסק, כי על מנת לבסס עילת פינוי מכוח ס' 131 (2) לחוק שעניינה בהפרת תנאי מתנאי ההסכם, נידרש להוכיח 3 תנאים מצטברים: (א) תנאי מפורש בחוזה השכירות; (ב) תנאי זה הופר על ידי הדייר; (ג) התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי (עניין עובדיה יוסף, ס' 49).

...

ראו ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (28/10/09), (להלן: "עניין שטוב"), בעמ' 5: "...להבהרת  גדר  המחלוקת ראוי לציין כבר עתה: חוק הגנת הדייר מבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים בדירה: האחד – דיירים מוגנים בעלי זכות מקורית, הם המכונים "דיירים מקוריים", והאחר - דיירים מוגנים בעלי זכות הנגזרת מן הזכות המקורית, הם המכונים "דיירים נגזרים". "הדיירים המקוריים" הם ככלל השוכרים החוזיים בתקופה שלאחר תום תקופת השכירות החוזית, וכן הדיירים הנכנסים לנכס במסגרת הסדר דמי מפתח; "הדיירים הנגזרים" הם אלה ההופכים לדיירים מוגנים מכוח סעיפים 26-20 לחוק, ולענייננו - סעיף 23 - הבאים מכוח דייר שנפטר; קטגוריה נוספת שאליה נדרש היא זו של "דיירות נדחית" העולה מסעיף 27 לחוק, ולענייננו לפי סעיף 27(2) "מקבילי" דייר נגזר, כפי שיבואר.

ראו והשוו עניין גדעון סבאח, ס' 57: "כך גם סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא עת לא מצא לקבל את טענת המערער שכנגד לחיוב המערער בדמי שימוש ראויים בסך של 43,500 ₪ בגין חניה. מעבר לעובדה שבית משפט קמא סבר כי המערער השכיר את החניה בה עשה המערער שימוש למר הלון ובשל כך לא זכאי לקבל דמי שימוש בגין החניה גם מהמערער, המערער שכנגד לא הציג בפני בית משפט קמא ראיות לביסוס גובה דמי השימוש. מטעמים לא ברורים המערער שכנגד נמנע מלהגיש חוות דעת שמאית בדבר שווי דמי החניה. אין צורך להרבות מילים, שאין יסוד לטענת המערער שכגד בערעורו, לפיה היה על בית משפט קמא, להחיל את ידיעתו השיפוטית ולקבוע את דמי השימוש בגין מחדלו של המערער שכנגד מלהוכיח כדבעי את דמי השכירות." (ההדגשה אינה במקור) די להפנות בנקודה זו לעדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-25: "ש: מה שכתוב בתצהיר שלך שבשנת 2011 חנא הגיע אליך ומסר לך כסף אתה לא זוכר את זה?

על אף כל האמור לעיל, משהנתבעים עצמם אישרו דבר זכאותם של התובעים לדמי שכירות בסך של 8,000 ₪ בגין השנים 2012-2019 (ס' 21-24 לתצהיר הנתבע 2, ס' 40 לסיכומי הנתבעים) - הרי שיש לחייבם בסכום זה. משהנתבע 2 מחזיק כיום במושכר באופן בלעדי, אני קובעת כי יש לחייבו בתשלום דמי השכירות המוגנים כאמור.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021 בגין הפרה זו, ומאז ועד היום לא שולמו ע"י התובע דמי שכירות בגין הדירה.

לטענת התובע, אי תשלום דמי השכירות מהוה הפרה של הסכם השכירות ומקנה לו עילת פינוי מכח סעיפים 131 (1), (2) לחוק הגנת הדייר.

בהקשר זה מפנה התובע לסעיף 16 להסכם השכירות אשר קובע: "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה, או אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו עפ"י חוזה זה... יהא המשכיר רשאי לתבוע את פינוי של השוכר מהמושכר". כאמור, לא השתכנעתי שהאיחור בתשלום דמי השכירות בנסיבות הענין הנו בגדר הפרה יסודית אשר יכולה להקנות לתובע זכות לתבוע פינוי.

...

משהגעתי למסקנה כי לא מתקיימת עילת פינוי, אין צורך להידרש לשאלה האם הנתבע זכאי לסעד מן הצדק מכח הוראת סעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

למעלה מן הצורך אציין רק, כי גם אילו סברתי שקמה עילת פינוי, אני סבורה כי בנסיבות הענין היה מקום ליתן סעד מן הצדק ומכוחו להימנע מפינוי הנתבע מהדירה.

סוף דבר התביעה נדחית.

תביעה לפינוי דייר מוגן מדירת מגורים, בלווי תביעה כספית לתשלום דמי שכירות בסך 11,380 ₪.

לטענת התובע האמור לעיל מוכיח כי הנתבע הפר את תנאי הסכם השכירות וכי קמות לו עילות לפינוי הנתבע מהדירה בגין הפרת תנאי ההסכם ובהתאם לדין.

עוד נטען כי בעדותו הודה התובע כי הנתבע חייב לו 100 ₪ בלבד וממילא הוא לא הרים את הנטל להוכיח קיומו של חוב והפרת ההסכם בהקשר זה. הנתבע מדגיש, כי התובע לא הגיש כל ראיה לפניה שלו אליו, עובר להגשת התביעה, בעיניין אי תשלום דמי שכירות וכי בעדותו אף חזר וטען התובע כי הנתבע חייב לו 100 ₪ בלבד ועבור סכום זה לא "שווה" לו לרדוף אחריו.

בכל הקשור לעילת הפינוי בדבר אי תשלום דמי השכירות, התובע טוען כי הנתבע אינו משלם לו החל משנת 2011 למעט פעם אחת, היינו במשך 6 שנים לפני שהוגשה התביעה.

...

כך או אחרת, מצאתי, כאמור, שדינה של התביעה להידחות ועל כן לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו. שנית, מעדויות הצדדים והתנהלותם אכן התרשמתי כי התובע מבקש "למצוא" עילה על מנת לפנות את הנתבע מהדירה, יותר מאשר שהוא מוטרד מהפרות כאלה ואחרות של הסכם השכירות להן הוא טוען.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח במידה מספקת את טענתו לפיה הנתבע לא שילם לו את דמי השכירות, בשנים המדוברות, כפי שנטען.

לפיכך התביעה נדחית.