תביעה לפינוי בית עסק בשכירות מוגנת

תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק בטענה שהיפר את חוזה השכירות המוגנת ולא שילם את מלוא דמי השכירות.

...

הנתבע טען בכתב הגנתו שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) לכאורה מדובר בתביעת פינוי, אך למעשה מדובר בתביעה לנישול הנתבע מזכויות קנייניות וכלכליות המצויות בידו; 2) התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; 3) הנתבע מעולם לא קיבל כל התראה שהיא על קיומו של חוב לחב' עמידר או לתובעת, ובמיוחד לא על סכום התביעה; 4) מאחר והתובעת באה בנעלי חב' עמידר, יש לראות בשתיקת חב' עמידר כשתיקת התובעת עצמה, במיוחד כאשר חב' עמידר המשיכה לנהל את המושכר גם לאחר החתימה על חוזה הפיתוח עם רמ"י; 5) לאור שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר הפינוי והפיצוי אותו יקבל הנתבע, לא היה כל כדאיות כלכלית להשקיע כספים רבים לצורך התאמת המושכר לצרכי חנות, כאשר זו צפויה להיסגר תוך זמן קצר; 6) על התובעת היה להשיג הסכמה של 85% מהמחזיקים לצורך קבלת היתר בנייה.

בהתחשב בהיסטוריה של מערכת היחסים בין בעלי הדין, בסכום הכספי של התביעה, בתביעת הפינוי, במו"מ שהתנהל בין הצדדים והתמורה שהייתה התובעת מוכנה לשלם עבור פינוי המושכר ובהתחשב בכך שלא נקבע שכר טרחה נפרד עבור הישיבות בבית המשפט, סבור אני ששכר הטרחה שנקבע בין הצדדים הינו סביר, אם כי נמצא ברף העליון של הסבירות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע.

התובעת תשלם לנתבע כדלקמן: 1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

אכן, כפי שטוען הנתבע, בדיון שהתקיים ביום 22.2.17 בתביעה הכספית, לאחר פטירת האב, אמר ב"כ התובעים: "יש לנו את הנתבע 2 שהוא הדייר המוגן מכוח זה שעבד עם אביו, הוא בעסק משנת 79, הוא היחיד שמכיר את העובדות". כמו כן, לא נעלמו מעיני יתר טענות הנתבע בעיניין, ובכללן העובדה שעד למועד הגשת התביעה דנן, התובעים לא העלו כל טענה לשינוי מצבו המשפטי של הנתבע עקב פטירת האב או טענה להעדר זכותו לדיירות מוגנת, המשיכו בניהול התביעה הכספית שעניינה כאמור תשלום דמי שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר והגישו נגדו את התביעה השלישית בבית הדין לשכירות, תוך היתייחסות לנתבע כאל דייר מוגן לכל דבר ועניין, ואף גבו ממנו דמי שכירות כדייר מוגן כפי שנטען בכתב התביעה.

ראו בעיניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"א 127-77 מלכה קפה נ' יוסף הלוי ואח', פ"ד לא(3) 455: "אין בעל הבית יכול להחזיר לעצמו את החזקה במושכר, אשר דיירו נפטר, כאשר זו מצויה בידי בן-הזוג, הילד או היורש האחר, כאמור בסעיף 23 לחוק, אלא אם תבע פינויים בשל אחת מן העילות המעוגנות בחוק, וניתן פסק-דין כמבוקשו...". בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, ונוכח טענת הנתבע ולפיה הוא עושה בחנות שימוש לצורך עסק לשיפוצים ואחזקת מבנים (סעיפים 27-31 לתצהירו), יחויב הנתבע בדמי שימוש ראויים, בסך של 5,000 ₪ לחודש, החל ממועד הגשת התביעה (03.10.19) ועד למועד פינוי החנות בפועל, לפי הפרוט שלהלן: · תקופה ראשונה – החל ממועד הגשת התביעה (03.10.19) ועד למועד מתן פסק הדין (25.05.22): 5,000 ₪ דמי שימוש ראויים לחודש * 32 חודשים = 160,000 ₪.

...

טענות הנתבע בכתב ההגנה המתוקן (להלן: כתב ההגנה), טוען הנתבע כי התובעים לא גילו בכתב התביעה את דבר קיומם של הליכים משפטיים רבים קודמים בין הצדדים, אשר נוהלו על ידם בערכאות השונות באותו העניין, במשך למעלה מעשר שנים, בחוסר תום לב, ודין התביעה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

שטח החנות שבו עשה הנתבע שימוש בפועל, לפי חוות דעתו של המומחה שלא נסתרה, הינו 158 מ"ר. יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין ושקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים, הגעתי למסקנה כי נכון וצודק יהיה להעמיד את דמי השכירות הראויים על סך של 5,000 ₪ לחודש, כלומר להפחית את דמי השכירות הראויים כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט, וזאת נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן ובכללן העובדה שבמהלך כל השנים, גם לאחר פטירת האב, התובעים ראו בנתבע כדייר מוגן בחנות, הסכימו להחזקתו בחנות וגבו ממנו דמי שכירות מוגנים לפי הסכם השכירות המקורי שנחתם עם האב.

כפי שנקבע לעיל, אין בכל אלה, כדי להובילני למסקנה כי הנתבע הינו דייר מוגן בחנות, שכן, כאמור, השאלה האם רכש הנתבע מעמד של דייר מוגן בחנות הינה שאלה משפטית שיש לבחון לאור חוק הגנת הדייר, או לחילופין לפטור אותו מלשלם דמי שכירות ראויים כפי שהוא מבקש, אך יש בשיקולים אלה כדי להפחית את דמי השכירות הראויים כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט.

התובעים ישלמו עד ליום 08.06.22 את המחצית השנייה של האגרה, אחרת פסק דין זה מבוטל והתביעה תמחק עקב אי תשלום אגרה, וזאת ללא צורך בהחלטה נפרדת.

יהושע שושן (ניתן פסק דין) מיכל שושן (ניתן פסק דין) פסק דין לפניי תובענה שהוגשה במקור לפינוי הנתבע מבית עסק שבו החזיק בשכירות מוגנת.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שניתן סעד הצהרתי הקובע שהנתבע חדל להיות דייר מוגן בנכס.

לא נעלם מעיני שבסופו של דבר בית המשפט לא נדרש לחוות הדעת של המומחית שמינה, והוצאה זו נמצאה מיותרת והתובעת נשאה בה. עם זאת, ראיתי לפסוק את ההוצאות בסכום מתון בשים לב שבכל זאת הנתבע איבד את זכויותיו בנכס שבו החזיק שנים רבות; ואף שטענותיו במישור האישי (למעט ממצבו הרפואי) לא בוססו כדבעי, אפשר שבחלקן יש מן האמת.

על כן הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 8,000 ש"ח, ומעבר לכך כל צד יישא בהוצאותיו.

תביעה לפינוי בית עסק המוחזק בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הגם שמצאתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם באופן המקים לתובעים עילה לפנותם מן החנות, מצאתי ליתן לטובת הנתבעים סעד מן הצדק, על פי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר ועל כן אני מורה כדלקמן: ניתן בזה פסק דין לפינוי הנתבעים מהנכס.

עם זאת, ניתן לנתבעים סעד מן הצדק למניעת פינויים אם יעמדו בתנאים המפורטים בסעיף 44 לעיל: הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי בסך של 40,000 ש"ח. הנתבעים יפנו את שביל המעבר והמדרכה שבחזית שביל המעבר מכל חפץ השייך להם, לרבות מכונת חיתוך הלחם והעגלות, באופן ששביל המעבר והגישה אליו יהיו פנויים לחלוטין ויאפשרו לתובעים לבצע כל עבודה שברצונם לבצע בשטחם (לרבות התקנת שער) לצורך יצירת הפרדה בין החנות לבין שאר הנכס.

ככל שהנתבעים לא יעמדו בתנאים המפורטים לעיל, לאור כל האמור לעיל, ניתן בזה פסק דין לפינוי הנתבעים מהנכס.

לפני תביעה לפינוי דיירים מוגנים מבית עסק.

סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע כי תקום עילת פינוי כנגד הדייר כאשר "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". נפסק כי לא כל הפרה של הסכם השכירות, אפילו הפרה יסודית, מקימה עילת פינוי מכוח הסעיף, אלא רק הפרה של תנאי שלגביו קובע ההסכם, באופן מפורש, שהפרתו מזכה את בעל הבית לתבוע פינוי (ראו: ע"א 121/84 מוזס נ' אלף.

...

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

בנסיבות העניין, משהנתבעים איבדו את המושכר, ואף נמצא כי אין להעניק להם סעד מן הצדק הפוך, החלטתי להימנע מלעשות צו להוצאות לחובתם.

אני סבור כי היקפו הרחב של שיקול הדעת בהיבט המהותי משליך על שיקול הדעת בהיבט ההוצאות.