תביעה לפינוי בית מגורים והחזרת חזקה

התובעת, היא אשת המנוח משה רפאלי ז"ל אשר התגורר במקרקעין עד לשנת 1967, פנתה לבית המשפט בבקשה למתן צו לסילוק ידן של הנתבעות מהמקרקעין, לרבות קביעה לפיה החזקה תישאר בידי התובעת עד להכרעה בתביעה נפרדת לסילוק יד או במתן הסכמתה לפינוי מהמקרקעין.

תמצית טענות התובעת בתשובה לבקשה לסילוק על הסף המשיבה טוענת בתגובתה לבקשה כי לא קמה כל היתיישנות בעיניינה, שכן רק ביום 1.6.2020 תפסו המבקשות חזקה במקרקעין, אשר היה עד לאותו מועד בידי הראל רפאלי מכוח רשותו של בעלה המנוח, כך שהוא בגדר "מחזיק מטעמו" של משה רפאלי ז"ל. מוסיפה המשיבה ומציינת כי תביעה זו הוגשה לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין כתביעה פוססורית, כך שגם למחזיק עקיף יש זכות לתבוע את השבת החזקה, וכי הסעיף מגן על זכות החזקה גם מפני הטוען לזכות עדיפה בקרקע - כגון בעלות רשומה.

...

עוד התייחס בית המשפט העליון בפסק דינו לטענת המבקש לעיוות דין תוך שדחה טענה זו בקבעו: "למעשה, פסק הדין אף לא מלמד כי למבקש נגרם עיוות דין. ראשית, ראוי לציין כי נקודת המוצא לפסק הדין שניתן היא מתן מענה למחזיקים שישבו במקרקעין, גם כאשר לא רכשו בהם זכויות פורמאליות, בשים לב להקשר האנושי וההיסטורי המורכב. שנית, ובהתייחס לנסיבותיו של המבקש, אף הוא עצמו מודה כי אינו מתגורר רק בגבעת עמל, אלא גם בהרצליה. קביעה זו איננה שוללת את טענותיו של המבקש ביחס לזיקה שהוא חש למקום, אך היא מחלישה במידה רבה את הטענה להתערבות מטעמי צדק... מכל מקום, העיקר הוא בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים ביסודיות ובאופן מקיף תוך התחשבות במכלול הנסיבות הרלוונטיות, החברתיות והאישיות, ואף הרחיב את היקף הפיצויים שניתן למחזיקים מבלי לחייבם בדמי שימוש." לאחר שאמר דבריו, קבע בית המשפט העליון כי יש לדחות את הבקשה וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע.

הנה כי כן, כבר בחודש נובמבר 1949 נאמר מפורשות ופורסם באופן חד משמעי כי אין להקים צריפים ואין לאפשר כל פלישה נוספת.

סוף דבר משאלו הם פני הדברים, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על דחיית התביעה.

כמו כן, הכרעתי נתמכת בנימוקים הנוספים שפורטו, אשר כוללים את הפסיקה ביחס להיעדר האפשרות להעביר ולהוריש זכות של בר רשות בקרקע וכן את זכותן של המבקשות לבטל את הרישיון שניתן לבר הרשות בכל עת. בנוסף ייאמר, כי נחה דעתי שבמקרה הנדון לא נגרם עיוות דין למשיבה.

תביעה לפינוי מושכר, בית מגורים המצוי ברחוב האפרסמון 27 באשקלון, אשר הושכר על ידי התובע לנתבעים 1-2.

היות שכך, יש לומר, כי אם תפיסת החזקה בבית על ידי הנתבע הנה תפיסת חזקה שלא כדין, אחראים הנתבעים לתפיסת החזקה בנכס ולפינוי הנכס על ידי הבן, המחזיק בנכס מטעמם ובהסכמתם וכל עוד לא הוחזר הנכס לידי התובע, יש לראות בנתבעים כמי שמחזיקים בנכס.

...

דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

סוף דבר, סוף דבר, הוכח כי הסכם השכירות שבין התובע ובין הנתבעים בא אל סיומו והחזקה לא הוחזרה לידי התובע.

הזכות לתבוע סילוק יד תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין מוגשת מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק), הקובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". במקרה שבו אדם בנה על מקרקעין של אחר, קובע סעיף 21(א) לחוק זה כי "הקים אדם מבנה או נטע נטיעות במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין... לידרוש ממי שהקים אותם שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם." בעל זכות הקניין בקרקע רשאי לקבוע מי יחזיק במקרקעין ומי יעשה בהם שימוש.

הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוואנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990], וכן ע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהשג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

מעבר לשינוי (או תיקון) זה, יש תוספות ושינויים מעבר לתוכן ה"הצהרה" שצורפה לראיות הנתבע, כך שלא מדובר, כפי שניתן לכאורה להבין מההודעה, בתצהיר זהה: בהצהרה נרשם כי העדה מתגוררת במקום "עוד מהתקופה של אביו" של הנתבע, עניין זה לא נזכר בתצהיר החתום, וכן הוסף סעיף 7 לתצהיר, לפיו "נתבשרתי כי קיים צו פינוי לבית שלי", כאשר צו פינוי לא ניתן, והנתבע מיתנגד לו נחרצות, וסבור (שאחרת לא היה מנהל את ההליך עד תומו) כי יש סיכוי של ממש שהתביעה תדחה.

...

" [ההדגשה שלי – ר.ה.] המסקנה היא, שאין להתיר לנתבע להמשיך ולהחזיק, לנהל הוסטל, לגבות דמי שכירות ולנהוג מנהג בעלים במקרקעי ציבור, מכח ההלכה הפסוקה, גם אם העירייה אינה פועלת ממניעים "טהורים", שכן בכך יזכה הנתבע, על חשבון הציבור, בקרקע שאינה שלו, קרי, בזכות שאינה מגיעה לו. נכון הדבר, כי לו פעלה העירייה כלפי כל מפרי חוק התכנון והבניה, בכל העיר, באכיפה הדוקה, קבועה ואינטנסיבית, בכל מקרה של פלישה למקרקעי ציבור, היו כלל התושבים זוכים לשטחים ציבוריים פנויים רבים יותר לרווחת הכלל.

סוף דבר לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי קיימת לו עילת הגנה טובה כנגד תביעת הפינוי, וזאת חרף התוצאה הקשה מבחינת הדיירים שנתנו בו את אמונם.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל.

נטען כי רק לאחרונה לאחר הגשת תביעת הפינוי הערייה פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד העותר במסגרתם היא מבקשת לממש בחוסר תום לב את בית המגורים של העותר ואשתו, ומדובר בניסיון להלך עליו אימים ולגרום לו לוותר על זכאותו לפיצויים.

יוזכר כי ביום 16.2.2021 פינו האחים את הנכס והוא הוחזר לחזקת הערייה, ובהסכמות שהתקבלו בתביעת הפינוי עוכבו כספי הפצוי בסך כ-1.3 מיליון ₪ עד למתן הכרעה בעתירה.

...

חיובי ריבית והתיישנות החוב אשר לטענת העותרים כפי שעלתה בדיון ובהשלמת הטיעון כי הם ביקשו לשלם את החוב שאינו במחלוקת אך העירייה סירבה לכך, מה שהביא להצטברות סכומים אסטרונומים של הצמדה וריבית – אין בידי לקבלה.

אשר לטענות בדבר התיישנות הליכי הגבייה שכן העירייה לא נקטה הליכים במשך כ-20 שנים – גם אותן אין בידי לקבל.

סוף דבר העתירות נדחות ברובה, למעט שני עניינים אלו: (1) החוב הנוגע לשטח החצר יעודכן כך שגודל החצר לחיוב יעמוד על 10 מ"ר החל מיום 1.8.1993 ועד ליום 1.1.2001.

על כן, עתר המשיב להשיב הדירה לחזקתו.

בקשות לאפשר ניהול הליך נגד יחיד מוגשות כדרך של שגרה לבית המשפט של חידלות פרעון, אשר דן בהן ומכריע בהן לגופן ללא שמועלים סימני שאלה ביחס לסמכות, ומבלי להפנות המבקש להגיש בקשתו לממונה.

הינה כי כן, לצד בקשות פשוטות לניהול הליך (דוגמאת מקרה זה, בו מבקש המשיב לנהל תביעת פינוי מושכר) קיימות גם בקשות מורכבות לניהול הליך, שיש בהן להשפיע על ניהול הליך חידלות הפרעון ומטבע הדברים הן מתאימות להידון בפני בית המשפט.

...

כאמור, כאשר חלה הקפאת הליכים ישנן אפשרויות שונות בהן תעלה בקשה להתיר ניהול הליך נגד היחיד, וגם התוצאות וההשלכות להיעתרות או דחיית הבקשה הן שונות ומגוונות.

הנה כי כן, קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הוא מוסמך לדון בבקשת המשיב לניהול הליך נגד היחידים היא נכונה, ובנושא עקרוני זה דין הערעור להידחות.

על כן, הערעור נדחה.