תביעה לסילוק יד, הריסה ופיצוי בגין השתלטות על רכוש משותף

בנוסף היא תובעת פיצוי כספי בגין נזקים נטענים כתוצאה מן הפלישה וטוענת לאי קיום צו הריסה שניתן כנגד הנתבעת בתיק תו"ב. רקע עובדתי ביום 4/12/2014 חתמה התובעת עם "עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "עמידר" / "המשכירה") על חוזה שכירות בלתי מוגנת (להלן: "חוזה השכירות") לפיו שכרה מעמידר דירה מס' 2 (להלן: "המושכר/דירת התובעת") בשיכון צבורי שבבעלות המדינה הידוע כגוש 13976 חלקה 28 ברחוב החרמון 25 בצפת (להלן: "הבית המשותף").

בכתב התביעה נטען כי בחודש ינואר 2016 השתלטה הנתבעת על המשטח המוצמד ועל חלק משטח המדריגות המוצמדות ועל שטחים נוספים של הבית המשותף (להלן: "שטח הפלישה") ומאז היא עושה בהם שימוש בלעדי לצרכיה.

דיון והכרעה התביעה שלפני עניינה סילוק יד משטח מוצמד למושכר, פיצוי בגין נזקים הנשענים על טענה לפגיעה בזכויות בניה עתידית, תשלום דמי שימוש ועוגמת נפש.

התביעה כאן עותרת להשבת המצב לקדמותו תוך הריסת הבניה במסגרתה הוקמו קיר וריצפה מרוצפת על המשטח המוצמד ועל חלק מהרכוש המשותף וכן בניה של קירות נוספים על השטח המשותף.

...

סוף דבר התביעה לפיצוי כספי בגין הנזקים הממוניים נדחית.

התביעה לסילוק ולפיצוי לא ממוני מתקבלת בחלקה ועל כן אני מורה כדלקמן: א) על סילוק ידה של הנתבעת משטח הפלישה ומכל החלקים המוצמדים למושכר ולהעמדתם לרשות התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ שבשליטת הנתבעת.

מומלץ כי השבת המצב לקדמותו תבוצע בתיאום או בפיקוח חברת "עמידר". ג) הנתבעת תשלם לתובעת, באמצעות ב"כ, פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך של 8,000 ₪.

התובעת עתרה למתן צו עשה המורה לנתבעים לסלק ידם משטח המבואה, לצוו מניעה המורה להם להמנע מכל הפרעה להמשך פעולות הבניה של התובעת וצו המורה להם לקיים את כל חיוביהם על פי הסכם התמ"א. טענות הנתבעים הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי רכשו את דירתם כמו שהיא מאת בעלי הזכויות הקודמים וככל היודע להם, אף בעלי הזכויות הקודמים לא ביצעו כל שינוי שמשמעותו הרחבת שטח הדירה על חשבון הרכוש המשותף.

עוד טענו, שהתובעת מודה אף היא בסעיף 17 לכתב תביעתה כי "לפני הגעת מודד לבניין שתיעד את המצב הקיים לא ניתן היה ללמוד מההיתר הבניה שמצוי בערייה כי הדירות הנ"ל ניבנו בפועל בחריגה מהיתר הבניה הקיים ובנגוד לו", על כן, תהו, לא ברור מדוע ממשיכה התובעת להלין עליהם באופן שיטתי בטענה כי הם "הישתלטו על השטח המשותף". עוד טענו, שבעת ביקור בדירתם ביום 20.3.12, שיכנע אותם נציג של התובעת לחתום על מיסמך שנוסח על ידה או מי מטעמה המהוה הסכמה להריסת חלק מהכניסה לדירתם כדי לאפשר בניית המעלית בבניין תוך כדי הבטחות שונות מצד התובעת כלפיהם, ביניהן, לתקן ולפצות בגין הנזקים אשר ייגרמו בעקבות ביצוע השינויים הדרושים לבניית המעלית.

...

ביהמ"ש נעתר לבקשת הנתבעים לבטל שמיעת הראיות, עקב אי התייצבות עדת הנתבעים מסיבה רפואית, לרבות בקשתם שגם עדי התובעת לא יישמעו וקבע מועד קרוב לשמיעת הראיות.

סוף דבר ביהמ"ש מורה לנתבעים לסלק ידם תוך 30 יום מהיום מהשטח שמסומן באיקס בנספח להסכם מיום 20.3.12.

לפני תביעה לפצוי התובעת בסך של 10,800 ₪ בגין ניזקי רכוש שנגרמו לה על ידי הנתבע , שכנה לבית המגורים וכן, למתן צו מניעה האוסר על הנתבע להזיק לרכושה של התובעת.

למותר לציין שבמסגרת כתב ההגנה העמוס בפרטים טוען הנתבע כי פעל במסגרת חוק המקרקעין המאפשרת לו סעד עצמי של סילוק יד , וזאת בהקשר של הרס המצלמה.

דיון אקדים ואומר את מה שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 13.9.22 שכל טענות הנתבע בנוגע להשתלטות התובעת על רכוש משותף ו/או כל טענותיו בנוגע לאופן השמוש הרכוש המשותף ראוי להסדיר בפני המפקחת על בתים משותפים ו/או בבית המשפט המוסמך במסגרת ההליכים האזרחיים.

...

לאור זאת , נתנה החלטתי המובאת להלן: "בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות אולם מתברר כי קיים סכסוך בין הצדדים שהביא להתפרצות אלימות מילולית בתוככי האולם בנוכחות ציבור עורכי הדין והקהל שישב באולם. בנסיבות אלו הנסיון להביא את הצדדים לפשרה כשל עוד לפני שהחל. אף על פי כן בשים לב שמדובר בתביעה כספית במסגרת סכסוך שכנים, אני מציע לצדדים לשקול בטרם יכנסו להוצאות הכרוכות בניהו משפט ארוך ומייגע כאשר כל סכום מקסימלי מגיע לסך של 10,000 ₪ להגיע להסכמות שייתרו את הדיון.

אשר על כן, אני קובע כי הנתבע גרם לנזקים הנטענים על ידי התובעת.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 3,000 ₪ ובנוסף, החזר אגרות בית המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 750 ₪ .

ביום 6.2.12 הגישו מר כהן ומר אוחנונה, תביעה משל עצמם נגד בן יאיר במסגרתה עתרו, אף הם, להורות על סילוק ידם של בן יאיר מהרכוש המשותף בנכס, להרוס תוספות בנייה ולפצותם בגין השמוש שנעשה על ידם ברכוש המשותף (ת"א 3809-02-12).

טענות הצדדים, ההדדיות, בדבר הישתלטות הצד האחר על השטחים המשותפים כמבואר לעיל, הן בן יאיר והן מר כהן ומר אוחנונה עותרים לסילוק יד של האחר מהשטחים המשותפים בהם נעשה שימוש, לרבות באמצעות בנייה, באופן החורג מחלוקת השטחים שנקבעה בתשריט הנכס, כמו גם להריסת כל הבנייה שנעשתה במקום ולהשבת מצב השטחים המשותפים לקדמותם (תשריט הנכס צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן).

אשר לטענות מר כהן ומר אוחנונה בדבר הבנייה הלא חוקית וההשתלטות על שטחים משותפים שבוצעה על ידי בן יאיר אזכיר, תחילה, את הקביעות בעיניינם בפסק-הדין החלקי שניתן ביום 16.3.16 שם נקבע כדלקמן: "29. בהתאם לקביעותיי, דין התביעה כנגד הנתבעים 6 ו-8 [הנתבעים 5 ו- 8, ח.ט.] להיתקבל בנוגע לתוספות אותן הקימו והשמוש בהן.

...

כעת נשאלת השאלה, האם בנסיבות אלה יש מקום להיעתר לבקשות כל אחד מהצדדים להורות לצד שכנגד לסלק ידו מהרכוש המשותף, להרוס את המבנים שהקים ולהשיב מצב לקדמותו.

לפיכך, העתירה להורות על פירוק השיתוף במקרקעין נדחית.

סוף דבר התביעות מתקבלות בחלקן.

אני מורה לכל אחד מהצדדים בהליך לסלק ידם מהרכוש המשותף, להרוס כל מבנה שנבנה על ידם בניגוד לתשריט הבניין ולהשיב את מצב הנכס לקדמותו טרם הבנייה שנעשתה על ידם.

הסעד שהתובע כאן עותר לקבל, הוא לשלם לו פיצוי בגין השמוש הייחודי ברכוש המשותף , ללא הסכמתו, עלות צביעת חדר המדריגות בבניין , בשל בעיות הרטיבות כמפורט לעיל, וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני של כאב וסבל סכום התביעה הועמד על הסך של 60,000 ש''ח. עוד עותר התובע, וזה החלק המשמעותי יותר בתביעתו, להורות לנתבעים לסלק את ידם מכל השטחים המשותפים אליהם הם פלשו, ולהרוס כל שניבנה, צורף או הוקם על ידם בשטחים המשותפים, ללא הסכמתו.

עוד טוענים הנתבעים, כי בפסק הדין שניתן בתביעה בפני המפקחת, אשר היתנהל בין התובע לבין הנתבעת מס' 1, כב' המפקחת אסרה על הנתבעת להציב בשטח המשותף ריהוט גן, משחקי ילדים וכדומה, אך פסק הדין לא אסר עליה להציב את הג'קוזי בשטח המשותף, וכי פסק הדין בתביעה בפני המפקחת מהוה מעשה בית דין והתובע מנוע מלהעלות את אותן טענות שנידונו שם, במסגרת הליך זה. הנתבעים טוענים בהגנתם כי לא קדם להגשת התביעה כאן ולו מכתב אחד או פנייה בנושא השתלטותם על הרכוש המשותף, וכי הפנייה אליהם הייתה ביחס לרצון התובע לבנות מחסן, כאמור, וכן הרטיבות בקיר הבית המשותף.

...

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, הרי שניתן בזאת צו האוסר על הנתבעים, או מי מטעמם, מלמנוע מהתובע שימוש בשטחי הרכוש המשותף בבניין, כאשר שימוש זה, כאמור, יתבצע תוך התחשבות בנתבעים, וצמצום אפשרות הפגיעה בפרטיותם.

בהעדר חלוקה של השימוש ברכוש המשותף, כאמור, הרי שלכלל הדיירים בבניין , והתובע בכללם, הזכות לעשות שימוש בחצרות ובגג הבית המשותף ובהתאמה הנני קובעת כי יש לאפשר גישה ושימוש כאמור לכלל הדיירים, לאותם שטחים, ובכללם התובע.

יתר הסעדים שהותבע עתר לקבל, נדחים בזאת.