תביעה לסילוק יד ממקרקעין חקלאיים

התביעה המדובר בתביעה לסילוק יד הנתבעים מרצועת אדמה (חקלאית) המהוה, לטענת התובעת, חלק מזכויותיה בגוש 18864 חלקה 29 מאדמות כפר ראמה, וכן לסעד כספי בגין דמי שימוש בסכום שייקבע ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש אשר לא יפחת מסך של 10,000 ₪.

...

בנתונים האמורים לעיל, מצאתי לנכון לאמץ את ממצאי חוות דעת המומחית מטעם ביהמ"ש ואת הצעת החלוקה שהניחה בפני בית המשפט במלואה (נספח 1 לחוות הדעת), ולא שוכנעתי בקיומם של טעמים כבדי משקל שלא לעשות כן. מסקנה זו מתחדדת נוכח העובדה כי מדובר במינוי מומחה מטעם ביהמ"ש אשר מונה בהסכמת הצדדים (מונע מהתובעת להסתמך על חוות דעת המודד עלי יוסף כראיה מטעמה), וכאשר הצדדים בחרו שלא לזמנה לחקירה נגדית בביהמ"ש. בכל הקשור לרכיב הכספי בתביעה לא הוצגו ראיות מספיקות מצד התביעה.

סוף דבר אני קובע בזאת כי נספח 1 לחוות  דעת המומחית מטעם ביהמ"ש קובע באופן נכון את גבולות מגרשי בעלי הדין בחלקה 29 לרבות דרך הגישה אליהם.

התובעת תשלם לנתבעים, באמצעות ב"כ, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ט, 02 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

הסעדים המבוקשים בתביעות הנם סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין והשבתם כשהם פנויים מכל אדם וחפץ לרבות הבנוי והנטוע עליהם וזאת ללא קשר להסדרת הפצוי, מחיקת החכירות ומחיקת כל הערות האזהרה הרשומות על זכויות החכירה במקרקעין בלישכת רישום המקרקעין.

בסעיף א.10 להחלטה, נקבע כי "בהסכמי חכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית ליעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל". האמור בהחלטה זו מתיישב היטב עם כל האמור לעיל לעניין תפקידו של המינהל בניהול קרקעות המדינה והרצון להבטיח שהקצאת הקרקעות תיעשה בשויון ובהתאם לעקרונות של צדק חלוקתי, וכי הקרקעות ישמשו למטרות בשלן ניתנה החכירה לכתחילה.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעים אינם זכאים כעת להחלת החלטה 611 על המקרקעין נשוא התובענות, משום שהחלטה זו בוטלה במסגרת החלטה 727, שאף היא בוטלה ואשר כפי שנקבע, לא ניתן להחילה על המקרקעין נשוא התובענות.

לנוכח כל האמור לעיל, דין התובענות להתקבל.

כמו כן, אני מורה על מחיקת החכירות והערות האזהרה הרשומות בלשכת רישום המקרקעין על זכויות החכירה במקרקעין כמפורט להלן, בחלוף 60 ימים מהיום: החכירה הרשומה על חלקה 70 בגוש 8138 על שם יחזקאל אריאלי, וכן הערות האזהרה הרשומות על החלקה לטובת בסט קרטון נכסים (1994) בע"מ ולטובת בנק אגוד לישראל בע"מ. החכירה הרשומה על חלקה 71 בגוש 8138 על שם יפה נגרין, וכן הערות האזהרה הרשומות על החלקה לטובת בסט קרטון נכסים (1994) בע"מ ולטובת בנק אגוד לישראל בע"מ. החכירה הרשומה על חלקה 72 בגוש 8138 על שם אליעזר יעקב פודהוצר ויחיאל דור (פודהוצר), וכן הערות האזהרה הרשומות על החלקה לטובת בסט קרטון נכסים (1994) בע"מ ולטובת בנק אגוד לישראל בע"מ. החכירה הרשומה על חלקה 74 בגוש 8138 על שם יצחק נגרין, דורון נגרין ועפר נגרין, וכן הערות האזהרה הרשומות על החלקה לטובת בסט קרטון נכסים (1994) בע"מ ולטובת בנק אגוד לישראל בע"מ. הנתבעת 2, בסט קרטון, תישא בשכ"ט עו"ד של התובעת ביחס לארבע התביעות גם יחד בסך כולל של 25,000 ₪.

ביום 21.1.2022 הוגש כתב התשובה לצוו על תנאי מטעם משיבי המדינה, ובו נטען כי אין בידי רשויות האיזור כלי מנהלי באמצעותו ניתן לאכוף את הפסקת השמוש של המחזיקים בקרקע (בנגוד לכלי האזרחי של תביעה לסילוק יד, שאין זה ההליך המתאים לתיתו).

כן צוין כי מטע תמרים מתחיל להניב פרי החל מהשנה השלישית או הרביעית לנטיעתו, כי ההשקעה במטע מחזירה את עצמה לרוב בתוך 10 עד 12 שנים ממועד הנטיעה וכי חוזה עיבוד למטע תמרים "מאפשר גידול עד לסדר גודל של כ-40 שנה מיום הנטיעה". הקצאת קרקע חקלאית לתקופה קצרה: קרקע חקלאית מוקצית במסלול זה לתקופה מוגבלת של עד שלוש שנים לצורך חקלאי עונתי או לשם גידול בעלי חיים במרעה.

...

אין בידינו לקבוע דבר באשר לזהות הגורמים שיוכלו לקבל היתרים ביטחוניים לכניסה לאזור.

לא ניתן לסיים מבלי להביע מורת רוח נוכח העובדה שטיפול בלתי סדור בקרקעות ובעיבודן מצד גורמים רשמיים הוביל לפגיעה, בסופו של דבר, הן בבעלי הקרקע והן במי שהקרקע נמסרה לחזקתם.

סוף דבר: העתירה מתקבלת כמפורט לעיל בפסקה 77.

ראו לעניין זה גם את הדברים הבאים מאת כב' השופט הבכיר א. זגורי (כתוארו אז) בתמ"ש 36397-12-17 (פורסם במאגרים, 16.8.19): "לא ייתכן שבהליכי פש"ר/הוצאה לפועל כאשר התובע נחקר, מצהיר, מעיד, מוסר דיווחים ואמור להתנהל בשקיפות הוא לא מוסר כל מידע או רמז לכך שהוא בעלים של משק חקלאי או בעל זכות עתידית למשק שכזה, מקבל לאחר מכן הפטר או מסיים הליכי פש"ר "ונזכר" שאז הוא הבעלים של המשק ופונה לבית המשפט לעינייני מישפחה להצהיר על תקפות הסכם המתנה" ובעניינינו, מי שהצהיר מול רשויות המדינה כי אין בבעלותו נכס זולת בית מגוריו, וזאת במטרה לזכות בהטבות שונות מהמוסד לביטוח לאומי, אינו יכול "להיזכר" שהוא למעשה בעלים של מקרקעין ושל בית מגורים נוסף.

אך אפילו אם נקבל את טענת התובע כי את "כל שהיה לו הוא נתן לילדים שלו", היינו לנתבע ולאחיו, ולא לנתבעת, עדיין הדבר אינו יכול לסייע בתביעתו לסילוק יד. בפסק דין שניתן לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בחיפה נקבע כי בניית הבית המשותף על קרקע לא משותפת, כשמדובר בנישואין ראשונים עם ילדים משותפים, כשהקרקע ניתנה במהלך הנישואין, היא היא הראייה שהצדדים התכוונו "לקשור" את הקרקע הלא משותפת לבית המשותף וליצור בראייתם ובכוונתם המשותפת נכס אחד שבו "החבל הולך אחר הדלי" = הקרקע "החיצונית", שכעת לאחר הבנייה טפלה לבית המשותף הבנוי עליה, הולכת אחר העיקר - אחרי בית המגורים המשותף ונטמעת בו (עמ"ש 71489-11-21 מ.ש נ' א.ו.ש (פורסם במאגרים ביום 9.6.2022 ) (להלן: "פסק הדין").

...

אני סבור כי מי שמצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי או כל גוף שלטוני אחר, הצהרה ביחס למצבת נכסים, מנוע מלטעון במקום אחר הצהרה סותרת כי למעשה כן קיימים לו נכסים השייכים לו. עוד ייאמר כי עדותו של התובע, לפני שקיבלה פרשנויות שלטעמי התובע עצמו כלל לא התכוון אליהן, הייתה פשוטה בתכלית: "כן, כי כל מה שהיה לי נתתי לילדים שלי". הפרשנות על פיה התובע נתן לילדיו זכות שימוש בדירה בלבד היא פרשנות מאוחרת ומאולצת ואינה תואמת את הצהרתו של התובע, על כך שאין לו נכסים זולת הדירה שהוא עצמו גר בה. עדותו של התובע היא שהוא נתן את מה שהיה לו במתנה לילדיו.

האם הושלמה המתנה והאם ניתן לתובע לחזור בו ממנה משהגעתי למסקנה כי הקרקע ניתנה לנתבעים במתנה על ידי התובע נותרות שתי שאלות לדיון: האם המתנה הושלמה והאם ניתן לתובע לחזור בו ממנה.

בעת"מ (מנהלי ירושלים) 333/04 חסן ג'אבר בסיסו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (נבו 10.10.2004)‏ נפסק כי "..הרשויות הפועלות מכח חוקי התכנון והבניה למתן היתרים לבניה, אינן קובעות את הזכויות המהותיות במקרקעין ואין במתן היתר משום הכרה וקביעה כלשהי שיש בה כדי להשפיע על הזכויות הקנייניות במקרקעין מושא ההיתר. אדרבה, הפסיקה חזרה וקבעה, שעיסוקן של רשויות התכנון, בכל הנוגע למתן היתרים, מתמקד בשאלות תכנוניות והן אינן אמורות לפסוק ולהכריע בשאלת הזכויות הקנייניות בנכס" עוד נקבע באותו פסק דין כי "אין זה מתפקידן של רשויות התכנון והבניה לקבוע בעניין הבעלות בנכס, אין להן הכלים לכך והדבר גם אינו נדרש. מתן היתר בניה, אין משמעותו בשום צורה הטלת אחריות על רשות התכנון, כי מקבל ההיתר הינו הבעלים של הנכס". אומר כי לא נחה דעתי באופן מלא מי מהיתרי הבנייה הוא האמיתי ועל בסיס איזה היתר נבנה בית המגורים.

סוף דבר: התובענה למתן פסק דין הצהרתי וסילוק יד בעניין זכויות התובע בנכס ובמקרקעין נדחית.

משכך גם עתירתו לפסיקת דמי שימוש ראויים נדחית.

לאור האמור, ולאחר ששקלתי את מורכבות ההליכים, הדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיונים, השקעת המשאבים בהכנתם ובניהולם ולאחר שקבעתי כי התביעה שהוגשה על ידי התובע נדחית אני פוסק כדלקמן: התובע 1 ישלם לנתבעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

וכך מנחה אותנו ההלכה הפסוקה ביחס לשימושים שאינם מורשים, מפיה של כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 327/13, יוסף כהן ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', (7.5.2013), פסקה 12: "ככל שהבקשה מעוררת היבטים עקרוניים מן הסוג שמצדיק הענקתה של רשות ערעור לפי אמות המידה שהותוו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) – היבטים הנוגעים לשימושים לא מורשים במקרקעי ישראל בכלל, ובקרקעות חקלאיות בפרט – הרי שבית משפט זה כבר אמר את דברו לא אחת ששימושים אלה הם בעייתיים, הן מהיבט השמירה על שילטון החוק והן מהיבט האנטרס הצבורי בשמירה על הקרקעות החקלאיות ועל שטחים פתוחים (ראו והשוו: בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 109 [פורסם בנבו] (9.6.2011)). שימושים לא מורשים שכאלה הם, לצערנו, תופעה שכיחה, ואכיפת החוק לצורך מניעתם היא חיונית.... אך אין בה כדי להוציא את זכותה – וחובתה – של המדינה כבעלת הקרקע למנוע אף היא שימוש אסור באמצעות הכלים המוקנים לה בדין, מעבר לאמצעי האכיפה העומדים לרשותה במישור המשפט הפלילי." כן ר' פסק דינה של כב' השופטת עדנה ארבל בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (9.6.11, פסקה 109 לחוות הדעת, שהתקבלה פה אחד ע"י שבעת שופטי ההרכב): "קשה להגזים בנזק שעלול להגרם בעקבות שימוש בלתי חוקי או בלתי מוסדר במקרקעין, הנעשה על-ידי בעל הזכויות בנחלה לשם תעסוקה לא חקלאית. בשימוש הלא חוקי יש כדי לפגוע בשלטון החוק, המשמש, כאמור, עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית, באשר מוחלות נורמות שונות על אנשים שונים...." בית המשפט העליון רואה, איפוא, בחומרה רבה את השמוש הלא מורשה במקרקעי ישראל, ומייחס להתנהלות זו פגיעה בערכי שילטון החוק, ואף קורא למדינה לנקוט בהליכים אזרחיים (לצד ההליכים הפליליים) למניעת התפשטות תופעה זו. כך אכן פעלה התובעת במקרה שלפניי, ומצאתי כי בדין הגישה את תביעתה.

שם נקבע כי: "רשיון חינם למשך תקופת זמן בלתי-מוגבלת, שאינו מתבסס על הסכם מפורש, מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון, והגשת תביעה לסילוק-יד בודאי מגלה רצון זה.". אמנם, כאמור לעיל, עיקרה של הלכה זו במקרים של פלישה למקרקעי ציבור, בשונה מהמקרה שלפניי, שעניינו בשימוש של בר רשות בחלקה ב' שבנחלתו, אולם דומה כי הדברים הולמים היטב גם את המקרה שלפניי, כאשר ברי כי מעולם לא ניתן אישור לחריגות הבניה.

...

נוכח התוצאה שאליה הגעתי ונוכח הדיונים הרבים שהתקיימו בתיק, כמו גם כתבי הטענות, דיוני ההוכחות, הסיכומים על הרחבותיהם ועדכוניהם, התנהלות הנתבעים עצמם וניהול ההליך, כמו גם דחיית רוב טענות הנתבעים, אני מורה על חיוב הנתבעים יחד ולחוד בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של התובעת בסך של 22,000 ₪.

באשר להודעת צד ג', ונוכח כלל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הודעת צד ג' כנגד אוהד בלבד, בהינתן שלאב אברהם אין זכויות בנכס וכאשר אוהד לקח על עצמו האחריות להצבת המבנה היביל.

בנסיבות העניין, אני מורה לאוהד לשאת בסכום החיוב המפורט לעיל, בסך של 213,780.25 ₪, נכון ליום 13.3.24, ולשלם אותו לנתבעים.