תביעה לנזקי תאונת דרכים בהתבסס על פסק דין קודם

ביום 14.7.2019 הגישה הנתבעת 1 את כתב הגנתה וטענה כי בקשר לתאונת הדרכים מושא התביעה היתנהלה תביעה אחרת (ת"א (שלום הרצ') 32967-06-17; ולהלן – ההליך הקודם), וכי לאחר הליך הוכחות ניתן בה פסק-דין הקובע שהאחריות לתאונה אומנם מוטלת על הנתבעת 1, אולם גם קובע כי קיים כסוי בטוחי לנתבעת 1 מאת הנתבעת 2 (פסק-דין מיום 13.11.2018; כב' הרשם הבכיר צ' אלמוג).

היינו, אלו טענות שכבר עמדו בפני ערכאת העירעור בהליך הקודם, ואין מדובר עתה בדבר חדש המצוי בפניי (והשוו לאמירה דומה בעיניין טורג'מן, פיסקה 14: "כמו כן נפסק כי אם בהתדיינות הראשונה דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות נוספות בעירעור שיבססו טענת מירמה, לא ניתן לעקוף החלטה זו על-ידי הגשת תביעה לביטול פסק דין המבוססת על אותן ראיות"; וכן ראו, בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג(1) 414, 416 (1989)).

הנתבעת 2 טוענת כי בדיון בתיקים שעניינם ניזקי רכוש לכלי רכב בעקבות תאונות דרכים ("תביעות ניזקי רכוש-רכב"), קיימת פראקטיקה שהראיות מוגשות באופן חופשי במהלך הדיון, ולגישתה "'כימעט' כמו הליך תביעה קטנה". כן מפנה הנתבעת 2 לכך שבתביעות ניזקי רכוש-רכב הנדונות בסדר דין מהיר, פטר מתקין התקנות את בעלי הדין מלהגיש תצהירי עדות ראשית (תקנה 214ט(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

...

אין זהות בין שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לבין השאלה אם דין התביעה נגד הנתבעת 1 להיות מסולקת על הסף.

על כן, בקשה זו נדחית.

כמובן שהתובע רשאי להודיע שלאור הקביעה בדבר קיומו של השתק פלוגתא לגבי הכיסוי הביטוחי, אין הוא עומד עוד על בירור ההליך נגד הנתבעת 1 – אולם בלעדי הסכמה שכזו מצד התובע אין מקום להיעתר לבקשה.

תביעה זו עניינה ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

טענותיה אלה של הנתבעת, מחייבות דיון בשתי שאלות מרכזיות – האחת האם התובע ידע על קיום ההליך בבית משפט לתעבורה ועל הפסילה שנפסל קודם לתאונה והשנייה, האם ביטול פסק הדין נעשה במירמה, וככל שכך יקבע מה משמעות הדברים בהליך זה. אקדים ואציין, שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שטענות הנתבעת נדונות לכשלון מחמת שני טעמים – האחד שלא הוכח באמות המידה הנדרשות להליך בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") שהתובע ידע על ההליך בבית המשפט לתעבורה וידע על הפסילה והאחר, שלנוכח ביטול כתב האישום נגד התובע בדיעבד, הרי שהפסילה שנגזרה עליו בוטלה בד בבד ומשכך כאילו לא הוטלה מלכתחילה ומשכך לא ניתן לקבוע שהתובע נהג בזמן פסילה בתאונה.

לטענת הנתבעת, כאשר מדובר בבטול בהסכמת המדינה של פסק דין שניתן בסמכות מלאה וללא שנערך בירור עובדתי והכרעה בעובדות וכאשר פסק הדין שביטל את הרשעת התובע ניתן בהתבסס על מערכת עובדתית בלתי נכונה ומטעה, משמעות ביטול פסק הדין צריכה להיות צופה פני עתיד ולא פני עבר.

...

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל דינה של התביעה להתקבל.

בית המשפט האזרחי, אינו מחליף את שיקול הדעת של התביעה הפלילית ואת שיקול דעת השופט בתיק התעבורה – שניהם באו לידי מסקנה שבנסיבות שהוצגו להם פסק הדין וכתב האישום לא ראוי שיעמדו על כנם.

אחר האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 22,000 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 15.21% מן הפיצוי שנפסק, והחזר אגרה בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

בעניינינו תביעת הורים, פלסטינאים תושבי השטחים, לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגין תאונת דרכים בה משאית פגעה בבתם הקטנה, הולכת רגל; פגיעה שגרמה למותה.

עזבונה (הוריה) עתר בין השאר - בסעיף 7(3) בפסק הדין של הערכאה הראשונה - לפסיקת פיצוי בראש הנזק "بدل فقدان دخل مستقبلي وخسارة المدعين عن وفاة المرحومة [...]", ובתרגום חופשי: "בגין אובדן הכנסה עתידית והפסדי התובעים עקב פטירת המנוחה [...]". הערכאה הראשונה דחתה את העתירה בנושא זה בנימוק לפיו חוק הרשות אינו כולל נוסח כלשהוא שמקנה לתובעים שָם זכות לפצוי בגין אובדן הכנסה עתידית של המנוחה, שכן המנוחה "ليست معيلة لوالديها وان هذا الحق اعطي للورثة المعالين من قبل المتوفى بحادث طرق حال حياته", ובתרגום חופשי: "אינה תומכת בהוריה, וזכות זוּ ניתנה ליורשים התלויים במי שנפטר עקב תאונת דרכים, במהלך חייו". כאמור, על פסק הדין האמור, הוגש ערעור וזה נדחה.

מחוות הדעת שהוגשו בנידון ומחקירות המומחים התרשמתי כי הדין הפלסטינאי בתחום הנזיקי, לרבות - בכל הקשור לניזקי תאונות דרכים, מתבסס על העקרון של "השבת המצב לקדמותו"; כמובן, בכפוף לדרישות עמידה בנטלי הוכחה ובקביעת ספים מסוימים.

הנתבעים עצמם מצביעים בסיכומיהם על מקרים בהם ערכאת "אל-נאקד" מוצאת כי טעתה בעבר ומתקנת את עצמה, למשל, כשהתברר לה שבפסיקתה היא הפרה את "היישום הנכון של החוק בשאלת ההתיישנות". בעניינינו, יכולה לעלות גם השאלה, אולי דוקא היישום הקודם, המצמצם, של חוק הביטוח (שננקט במספר פסקי דין בעבר, כאמור), פרשנות שמונעת מיורשיו של קטין (שכמעט תמיד הם – הוריו), קבלת פיצויים בגין אובדן הישתכרותו – היא היא המפירה את "היישום הנכון"?! הנתבעים מצביעים על פסק דין של בית משפט השלום הפלסטינאי שניתן ביום 25.11.19 בתיק 1223/2017, שבו נפסקו ליורשי קטין 5,000 דינר בלבד, ו"בית המשפט של הדרגה הראשונה לא יישם את החלטתו החריגה של בית המשפט האלנאקד הנכבד" [בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים].

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 245,500 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט והחזר שכר טרחת עורך דין בסך 48,000 ₪; וכן - החזר האגרה ששילמו התובעים בנדון, והחזר הוצאות ששולמו על ידם למומחה (בכפוף - להצגת חשבוניות), כשהחזר אגרה והוצאות המומחה ישולמו בלוויית הצמדה וריבית כדין ממועד הוצאתם על ידי התובעים.

בהיעדר פרטים מזהים – אני מורה כי ניתן לפרסם פסק דין זה. ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, 29 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

נטען, כי פסק הדין המקביל מנומק דיו, ונקבעו בו ממצאים פוזיטיביים בדבר אחריותה של המשיבה 1 לתאונה, ואינו נסמך אך ורק על "חוסר הוכחה" מטעם התובעת שם. על פי הנטען, בית המשפט בהליך הקודם קבע במפורש בפסק דינו, כי התובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר התפרצות המובטחת לצומת וגרימת התאונה, לא קיבל את עדות נהג רכב המשיבות, ודחה את התביעה בהתבסס על ממצאים אלה.

בהקשר זה נקבע, כי מאחר שמערך הדינים החל על בירור תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 שונה ממערך הדינים החל על תביעה בגין תאונה אחרת, לא ניתן להמתין עם בירור ההשגות על ההחלטה המסווגת את התאונה עד לאחר מתן פסק דין סופי.

החלטת בית המשפט קמא אינה שונה מאותן החלטות ואין כל סיבה המצדיקה בחינת אותה החלטה כבר בשלב זה. זאת ועוד, דחיית בקשת רשות העירעור לא תיגרום למבקשת נזק כלשהוא, והיא עדיין יכולה להעלות את טענותיה כנגד אותה החלטה במסגרת העירעור על פסק הדין, בדיוק כפי שהיא מבקשת להעלותן כבר היום במסגרת בקשת רשות העירעור.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתיק בית המשפט קמא, לרבות בפסק הדין שניתן בהליך המקביל, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובת המשיבות לבקשה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

פסק הדין ניתן בתביעת ניזקי רכוש לרכב המשיבה בגין תאונת דרכים מיום 15.9.2019.

לא היה כל מגע בין הרכבים והמשיבה מנסה לטיפול על המערערים נזקים קודמים (או מאוחרים) ברכב המיני קופר.

לטענתם בעניינינו, אין עדיפות לבית המשפט קמא שכן פסק הדין מבוסס על צפייה בסירטון שהוצג במסגרת ההליך בבית משפט השלום ולאו דוקא על העדויות שנשמעו.

אין זו דרכה של ערכאת העירעור להתערב בתביעות מסוג זה. לגופם של דברים, המשיבה טוענת, כי טענת המערערים כי הסירטון מהוה ראיה יחידה לביסוס פסק הדין כנימוק יחיד ומכריע אינה נכונה כלל ועיקר.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות החלטתי להכריע בערעור על יסוד הכתב.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.

משכך, דין הערעור להידחות.

סיכום : מן המקובץ לעיל, אני מורה בזאת על דחיית הערעור.