בית המשפט קבע בהקשר זה, כי הדבר מנוגד להוראות סעיף 4.3.2 לתוכנית ביניין העיר לפיה :
"אין להקים על קרקע שהיא מקום של דרך, כל ביניין או לעשות עליה כל עבודה למעט עבודות הקשורות לסלילת הדרך, החזקתה, תקונה או עבודות הקשורות באספקת שירותים הנדסיים או הקמת מבנים המפורטים בסעיף שימושים לעיל. לא יונח בתוך דרך כל צנור, מים, ביוב חשמל, תעלה או כל קו אספקה או סילוק אחר מעל או מתחת לפני הדרך – אלא אם נתקבל רישיון לכך מאת האדם שהוסמך לכך ע"י הועדה המקומית והרשות המקומית" (עמ' 3).
אין גם מחלוקת כי במסגרת התוכנית המפורטת שיזם התובע, ואשר מטרתה היתה להביא לשינוי הייעוד של חלקה 39, בה רכש התובע זכויות, סומנה דרך הגישה למגרשו, כשהמדרגות נשוא התביעה הנמצאות בתוואי הדרך המאושרת סומנו להריסה.
יוצא איפוא כי נוכח הבנייה בסטיה מהיתר שהתובע עצמו עשה והבנייה במפלס הגבוה מהפלס המתוכנן, בשל הפרישי הגובה שנוצרו ונוכח בניית קיר תומך אשר חלקו חודר לתוואי הדרך וחוסם את דרך הגישה למגרשו של התובע, לא ניתן לסלול את הדרך, ודרך זו אינה יכולה לשרת את התובע.
התובע לא טען לעילה של הפרת חובה חקוקה, לא במפורש ולא ברמיזה, וממילא לא נידרש לניתוח היסודות המצדיקים מתן סעד מכוחה של עוולה זו. עם זאת, גם אם נדלג על משוכה זו ונבחן אם היתקיימו יסודות העוולה, הרי שלנוכח 'האמירה' של הערייה לפיה במצב הדברים היום, לא תוקם הדרך, לנוכח הפרישי הגובה אשר יצרו מיכשול טופוגרפי שמונע את סלילת הדרך ולנוכח חסימת דרך הגישה ע"י הקיר התומך שהתובע עצמו בנה, המסקנה היא שהתובע לא הצביע על נזק עקב הבנייה של הנתבעים, ומכאן שאין מקום למתן סעד מכוח עוולה זו.
לעניין התשתיות שמבקש התובע להעביר, הרי שחרף טרוניתו הקשה בסיכומים כלפי הנתבעים בשל כך שלא אפשרו לו העברת תשתיות בחלקותיהם "בהתאם לחוק", לא הובהר באיזה חוק מדובר ומה העילה שיש לתובע בהקשר זה. מהי העילה מכוחה זכאי התובע, אדם פרטי, להעביר תשתיות של מים, ביוב וחשמל בחלקותיהם הפרטיות של הנתבעים ללא הסכמתם?!
העובדה כי נעשו לא מעט ניסיונות, ע"י בית המשפט, בדיונים שהתקיימו בהליך, למצוא פיתרון שיאפשר העברת התשתיות בחלקות הנתבעים, תוך פגיעה מינימאלית בהם, אינה הופכת את שאלת התשתיות לשאלה המחייבת הכרעה, כשזו לא עלתה בכתב התביעה, וודאי שאינה מאפשרת לדלג על השאלה המשפטית בעיניינה.
גם בהנחה כי התווי של התשתיות (צנרת של ביוב, מים, חשמל ועוד) נמצא בתוואי הדרך המאושרת, וגם אם נרצה לבחון עניין העברת התשתיות בזיקה לבנייה ללא היתר ובמנותק משאלת ההפקעה, לא ברור אם התשתיות 'עוברות' במקום בו נמצא מהלך המדריגות נשוא התביעה, כך שלא הוכחה הזיקה הפיזית בין התשתיות למדרגות ובין הסעד של צו ההריסה (של המדריגות, כפי שנתבקש בתביעה) להעברת התשתיות.
...
עוד נקבע "כעולה הן מהעתירה והן מתשובות המשיבים 1-3 (העירייה ושני הנתבעים בהליך זה – הערה שלי, ל.ש.ח) העותר 1 בנה בחריגה מהיתר הבנייה שקיבל. כפי שתיאר העותר 1 ...יש הפרשי גובה, והוא החליט על דעת עצמו לבנות קיר תומך שלא נכלל בהיתר, ולשפוך מילוי ליצירת משטח בגובה של 1.5 מטר מעל גובה המפלס המתוכנן, כך שכיום יש הפרש גבהים. למרות זאת הצהיר העותר 1 שבנה לפי ההיתר....בנסיבות אלה, אין פלא שמהנדס המשיבה 1 הגיע למסקנה שלא ניתן לסלול את דרך הגישה וכי נבנה קיר תומך מבטון בניגוד להיתר, כך שגם הגישה למגרשו של העותר חסומה. לפיכך, קיימה ועדת ההנדסה בעירייה דיון חוזר, והמליצה לערוך תוכנית מפורטת לכל המתחם ולבטל את ההחלטה הקודמת, והמלצה זו התקלה על ידי המשיבה 1" (עמ' 2 לפסק הדין).
התובע לא טען לעילה של הפרת חובה חקוקה, לא במפורש ולא ברמיזה, וממילא לא נדרש לניתוח היסודות המצדיקים מתן סעד מכוחה של עוולה זו. עם זאת, גם אם נדלג על משוכה זו ונבחן אם התקיימו יסודות העוולה, הרי שלנוכח 'האמירה' של העירייה לפיה במצב הדברים היום, לא תוקם הדרך, לנוכח הפרשי הגובה אשר יצרו מכשול טופוגרפי שמונע את סלילת הדרך ולנוכח חסימת דרך הגישה ע"י הקיר התומך שהתובע עצמו בנה, המסקנה היא שהתובע לא הצביע על נזק עקב הבנייה של הנתבעים, ומכאן שאין מקום למתן סעד מכוח עוולה זו.
לעניין התשתיות שמבקש התובע להעביר, הרי שחרף טרוניתו הקשה בסיכומים כלפי הנתבעים בשל כך שלא אפשרו לו העברת תשתיות בחלקותיהם "בהתאם לחוק", לא הובהר באיזה חוק מדובר ומה העילה שיש לתובע בהקשר זה. מהי העילה מכוחה זכאי התובע, אדם פרטי, להעביר תשתיות של מים, ביוב וחשמל בחלקותיהם הפרטיות של הנתבעים ללא הסכמתם?!
העובדה כי נעשו לא מעט ניסיונות, ע"י בית המשפט, בדיונים שהתקיימו בהליך, למצוא פתרון שיאפשר העברת התשתיות בחלקות הנתבעים, תוך פגיעה מינימלית בהם, אינה הופכת את שאלת התשתיות לשאלה המחייבת הכרעה, כשזו לא עלתה בכתב התביעה, וודאי שאינה מאפשרת לדלג על השאלה המשפטית בעניינה.
סוף דבר
לאור האמור, אני קובעת כי במצב הדברים נכון ליום פסק הדין, אין עילה למתן הסעד המבוקש, ודין התביעה נגד הנתבעים להידחות.
אני מורה אפוא על דחיית התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, ועל מחיקתה נגד הנתבעת 3.
