עסקינן בתביעה לסילוק יד ומתן צו מניעה קבוע, נגד הנתבעים או מי מטעמם, ממקרקעין שהם בבעלות מדינת ישראל, חלקה 41 בגוש 18133(בחלקה),חלקות 19 ו- 47 בגוש 18137 (בחלקה) וחלקות 42 ו 43 בגוש 18137 בשלמות, מאדמות נהריה (להלן: המקרקעין).
עוד עותרת התובעת למתן צו המופנה לנתבעת מס' 3, או כל מי שפועל מטעמה, ביחד עם הנתבעים 1,2 ו-4 , לסלק את ידם ולפנות את השטח המהוה את מיתחם ב' של המקרקעין נשוא התביעה, בשטח כולל של 2,450 מ''ר המסומן בקוו כחול אלכסוני בתשריט שצורף לכתב התביעה ולחייבה להרוס ולפנות , על חשבונה, או על חשבון יתר הנתבעים, את כל המחוברים הקיימים בשטח זה לרבות כל המבנים, הגדרות השלטים, משטחי האספלט והבטון, וכן כל מחובר אחר לרבות כלי רכב שהציבה הנתבעת הנ''ל במקום לצורך עסקיה, ולהשיב את המקרקעין הנ''ל לחזקת התובעת כשהם ריקים ופנויים מכל חפץ או אדם השייכים לה.
לטענת התובעת, הנתבעים הם בגדר פולשים למקרקעין הנ''ל, מחזיקים בהם, ומנהלים בהם עסק, ללא כל זכות שבדין, ונוהגים בהם מנהג בעלים, כאשר הם בנו על המקרקעין מבנים שונים ללא היתר, ומנהלים על המקרקעין הנ''ל עסק לחומרי בנייה וכן עסק לסחר בכלי רכב, כל זאת, כאמור, ללא כל רשות או הסכמה מצד התובעת, ללא תשלום כל תמורה שהיא, וללא כל זכות שהיא בדין לעשות כן.
המקרקעין נשוא התביעה, ועל כך אין חולק, הם בבעלותה המלאה של מדינת ישראל.
שטח זה לפי התובעת היה נכון עד לשנת 2019, כי אז, נסללה על חלק מחלקה 41 בגוש 18133, וחלק מחלקה 47 בגוש 18137 דרך, בשטח של כ- 285 מ''ר.
לפי טיעון זה, החל משנת 2019, גודל השטח בו ניהלה הנתבעת מס' 3 את פעילותה העסקית, משתרע על פני 3,901 מ''ר.
התשריט צורף כנספח מס' 1 לתשריט של עד התביעה, מר מזייד פארס (מפקח) , וכנספח מס' 2 לחוות הדעת של מר יוחאי בית יעקב.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע המופנה לנתבעים או מי מהם או מי מטעמם, האוסר עליהם לשוב ולתפוס חזקה במקרקעין נשוא התביעה, כולם או חלקם , והאוסר עליהם מלבצע כל שימוש מכל סוג שהוא בכל חלק מהמקרקעין לאחר פינויים.
...
לעניין זכאות הנתבעים לפיצוי בגין ההשקעות שלהם במקרקעין, הרי שמדובר בבנייה שבוצעה ללא היתר בנייה כדין, והתניית הפינוי בתשלום פיצוי על ההשקעות במקרקעין, בנייה ללא היתר, תהיה בגדר מתן פרס לחוטא כך שחוטא ייצא נשכר, ואין להשלים עם תוצאה זו.
לטעמי, כדי להגיע לתוצאה אם מדובר ברישיון להחזיק במקרקעין, יש להתחשב בעובדה כי עסקינן במקרקעי ציבור שהנתבעים מחזיקים בהם משך שנים רבות ללא תמורה, הם הגדילו לעשות עת פלשו לשטח נוסף הכשירו אותו, ללא היתר בניה כדין, והשכירו אותו לנתבעת מס' 3, אך משך שנים רבות, עשרות בשנים, התובע ישב בחיבוק ידיים ולא עשה דבר לשם סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, וכי לצורך הסקת המסקנה, כאמור, יש לשקול את העניין מבחינה ערכית ציבורית, עת מדובר במקרקעי ציבור, כשאדם פרטי מפיק מהם רווחים ומחזיק בהם משך שנים רבות, תוך הפקת רווחים.
