תביעה למתן פסק דין הצהרתי על חזקה במקרקעין

זוהי תובענה למתן פסק־דין הצהרתי על דיירות מוגנת.

הנתבעים טוענים כי זכות דיירות מוגנת הנה למעשה טענה לזכות חזקה במקרקעין, ומשכך, היא נימצאת בסמכות בית־משפט השלום.

לדוגמה, ניתן להביא את נוסחו של סעיף 15: "ואולם רשאי בית המשפט או בית הדין – כל אחד במסגרת סמכותו...". לעניין קביעת עצם הדיירות המוגנת, מוסמך במפורש בית משפט השלום, הן על דרך של פסק דין הצהרתי (לדוגמה פסק־דין על־פי ס'22(ג) לחוק הגנת הדייר סעיף 28 וכד' ), והן על דרך של תביעת פינוי המסיימת את הדיירות ממילא.

...

משכך, נדחית טענת התובעות שלפיה עצם הדיירות המוגנת או דיון קודם של בית־דין לשכירות בעניין אחר שבין הצדדים, מקים סמכות לבית־הדין לשכירות.

לעניין התצהיר, נדחית טענת התובעות לחוסר סמכות עניינית כאשר עובדות הקשורות לה אינן במחלוקת.

התביעה נדחית מחוסר סמכות עניינית.

ברקע הבקשה תביעה למתן פסק דין הצהרתי, על פיו הסכם החכירה מיום 14.2.1950, אשר שנערך בין המשיבה לבין המנוח הנו הסכם תקף ומחייב, וכי בהתאם להסכם זה נרשמה ביום 15.2.1950 זכות החכירה של התובעת בפנקסי המקרקעין (להלן: "הסכם החכירה").

המבקשים הוסיפו וטענו כי משך כ- 70 שנה, ממועד עריכת ההסכם, המשיבה לא קיימה את מטרת החכירה – בניית בתי דירות לחרדים בשכונה שתיקרא על שם המנוח; לא דאגה לבצוע פארצלציה במקרקעין, באופן שהביא לכך שקק"ל תפסה חזקה בחלק בלתי מסוים במקרקעין, המיועד למגורים, פיתחה אותו לבדה, בנתה עליו והקנתה בו זכויות לצדדים שלישיים; עוד נטען כי המשיבה לא דאגה לבטח את המקרקעין; אפשרה לקק"ל להחכיר חלק מהשטח לשם עיבוד חקלאי ללא קבלת אישור של הבעלים או לדאוג כי יקבלו תשלום הוגן עבור השמוש; לבסוף נטען כי המשיבה לא פעלה לביטול צו ההפקעה אשר הוטל על המקרקעין.

...

מדובר בסעיף חוק מאוחר הגובר על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות לו. במסגרת רע"א 4128/17 Lauderbaie vachts Ltd (חברה זרה) נ' יצחק טאוב (פורסם; 29.6.2017) קבע כב' השופט דנציגר כדלהלן: "על פי סעיף 353א לחוק, בית המשפט רשאי לחייב תובע המאוגד כחברה בעירבון מוגבל או חברת חוץ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע במידה ותביעתו תידחה. לכלל זה ישנם שני חריגים: בית המשפט מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה; או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק היא להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מתובע המסתתר מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר), [פורסם בנבו] פס' 6 (13.7.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 684 (מהדורה 12, 2015)]. הלכה היא כי בניגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג." גם מתוך החלטתו זו של כב' בית המשפט העליון עולה כי שיקול הדעת אותו מפעיל בית המשפט נעשה תוך בחינת מכלול שלם של נתונים רלוונטיים.

משנתתי דעתי למכלול הסוגיות הצריכות לעניין אני סבורה כי נקודת האיזון בתיק זה שבפני, מצדיקה חיובה של התובעת בהפקדת ערובה, אולם בסכום מופחת מזה אשר התבקש.

אני מורה בזאת כי המשיבה תפקיד, לא יאוחר מיום 30.6.2020, סך של 40,000 ₪, וזאת כתנאי להמשך ניהול ההליכים בתיק זה. לחילופין תהא המשיבה רשאית להפקיד ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מותנית, בהתאם להוראות המזכירות, על סך של 40,000 ₪, כל זאת לצורך הבטחת תשלום הוצאות המבקשים (הנתבעים).

לפניי כתב תביעה מתוקן למתן פסק דין הצהרתי אשר יורה על ביטולה של הערת אזהרה שנרשמה ביום 26.08.2018 לטובת הנתבעת, מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר נוטריוני מיום 22.08.2018 שניתן לעו"ד יוסף סלימאן, על ידי התובעת מס' 1 ובעלה שהיה אז בחיים, פתחי זבידאת ז"ל, על המקרקעין בגוש 19272 חלקה 8.

כמו כן, עצם העובדה שהתובעים לא תבעו את עו"ד סלימאן והנוטריונית הגב' סלוא ואכים מחזקת את טענות ההגנה, ושוללת את טענות התרמית שהועלו התובעים.

...

יוצא אפוא כי מסמכי הנתבעת העיקריים, ובדגש על ייפויי הכוח, הן זה שניתן לעו"ד סלימאן והן זה שניתן לעו"ד באסל טנוס, לא הוכחו במישור השני והשלישי, לא הוכחו כאותנטיים, מהותם ותוכנם לא הוכחו.

במהלך קדם המשפט שנערך ביום 13.05.2020 הצהיר עו"ד סלימאן כי: "בשמה של התובעת לא נעשה שום דבר קשור לייפויי כוח, לא השתמשנו במשהו שקשור בתובעת עצמה. במידה וימצאו שהייפוי כוח הזה שומש במשהו שקשור לתובעת עצמה, אני מאשר שאם יגישו תביעה לביטולו אני מאשר אותה. לא שומש שום דבר בשמה וזה לא קשור אליה. אני מצהיר כי מעתה ואילך ועד אשר לא תוכרע התביעה, לא ייעשה שימוש בייפויי הכוח הבלתי חוזר. אני אומר עוד, מאז שנשלח המכתב הראשון של העו"ד, לפני שנה וחצי, לא נעשה בייפויי הכוח הבלתי חוזר שימוש" (עמ' 1-2, ש' 33-2, פרוט' דיון מיום 13.05.2020).

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל הריני להורות על קבלת התביעה.

בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיורה על ביטול שני פסק דין חלקים שניתנו על ידי על בסיס הסכם פשרה שהוצג לי בתיק 51016-03-16 .

כל המחלוקות וההליכים הללו הוצגו על ידי התובעת כדי להבהיר שהיא תפסה חזקה במקרקעין רק ביום 27.10.19 ורק אז העביר לידה הנתבע 2 את הסכם הפשרה מאפריל 2018.

כבר במעמד צד אחד ניתן צו מניעה האוסר על רישום זיקת הנאה מכוח פסק הדין שניתן בתיק 51016-03-16 , והתובעים ביקשו בסיכומיהם כי ההערה במירשם המקרקעין תישאר על כנה.

...

הנתבעים טוענים כי ההסכם נכרת כדין, וכי יש לדחות את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי ואין לבטל את פסקי הדין.

מכאן שאני דוחה את כל טענותיו בהיותן לא מהימנות בסיכומיו הפליג הנתבע 6 וטען בנוגע לסכסוך המקרקעין כאשר הוא מעלה טענות כנגד אשיב שהיא פולשת לשטחי ציבור, מטעה את בית המשפט בנוגע לגודל המעבר, מנסה להשתלט על חלקה סמוכה (שאינה קשורה לתיק זה).

על כן אני קובעת כי ההסכם הפשרה מחודש אפריל 2018 נחתם בחוסר סמכות, והטעיה והוא VOID עוד אני קובעת כי פסק הדין החלקי מבוטל במלואו, ולבסוף אני קובעת כי פסק הדין הסופי הוא בטל ככל שהדבר נוגע לחברת אשיב.

מכאן שאני נעתרת לבקשת התובעים ונותנת להם את כל הסעדים המבוקשים על ידם ואף קובעת כי ההערה שנרשמה במרשם המקרקעין בנוגע לאי רישום זיקת הנאה תוותר במרשם.

הסעדים המבוקשים הם לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל לבצע כל עבודות הריסה או בניה במקרקעין הנ"ל שבבעלות התובע והידועים כגוש *****חלקה **, לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל, להסיג את גבול החלקה של התובע או להכנס לתחום חלקת התובע ללא רשותו, על הנתבע או מי מטעמו או מי מבני משפחתו [לרבות אישתו וילדיו] ובכלל, לסלק את ידם מקומה א' שבבית התובע בחלקה הנ"ל ולחייב את הנתבע לשלם לתובע, הוצאות משפט לרבות אגרת משפט, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

לגבי הגשת תביעה מתאימה, ראוי לציין כי הנתבעים לא הגישו תביעה מתאימה כגון תביעה למתן פסק דין הצהרתי על מנת להצהיר על זכויותיהם הקנייניות הנטענות בבניין המגורים, היינו בקומה א' (להלן: "קומה א'") ועל מנת להצהיר כי הם הבעלים.

כמו כן, מעדותו של המהנדס ניתן ללמוד האם בכלל עניין הרישום הובא לידיעת הנתבעים על מנת ללמוד באם ננקטו פעולות כלשהן מטעם הנתבעים בעיניין זה. בהקשר זה יצוין כי הלכה פסוקה היא, כי חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, וככל שנימנע מהבאתה אף שהנה רלוואנטית ובהישג ידו, מבלי שיש באמתחתו הסבר סביר לכך, חזקה היא שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו.

...

כמו כן, נוכח דחיית הרכיבים שפורטו לעיל, אינני מוצא לנכון לפסוק בגין רכיב זה. על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה הנזיקית ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ .

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש.

תמ"ש 44356-03-21 : התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים – נדחית.