תביעה למימוש זכות שיבוב בגין חבות עפ"י פוליסת ביטוח בית העסק

באופן דומה, טבע דוחה גם את הנחת בית המשפט קמא לפיה חברת הביטוח הזרה לקחה בחשבון את האפשרות כי לא תעמוד לה זכות תיחלוף או כי לא יימצא ממי להפרע, וזאת מחמת מספר טעמים: הנחה זו לא הוכחה; מבטחות זרות דוקא יוצאות מנקודת הנחה שאם ייגרם נזק למבוטחיהן המזיקים יישאו בסכום הפיצויים; הסכם ההיתקשרות עצמו מעניק לטבע עילת תביעה נגד המשיבות; ואף אם הנחה זו הייתה נכונה, אין בה כדי לשלול את עקרון השבת המצב לקדמותו ומניעת מצב שבו מזיק יוצא נשכר.

כך, למשל, הפסיקה הכירה בכך שההוראה הקבועה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) מקנה למוסד לביטוח לאומי (ובמקרים מתאימים – למעביד) זכות תיחלוף (ראו, למשל, ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433, 441-437 (2001) (להלן: עניין עמית); ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103 (2003)), וזאת למרות שאין מדובר במבטח במשמעות הרגילה של המונח (השוו: בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 476 (1987); בג"ץ 6304/09 לה"ב – לישכת אירגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 46 והאסמכתאות המובאות שם (2.9.2010)).

להשלמת התמונה יצוין כי בסעיפים 54(ב), 63 ו-67 לחוק חוזה הביטוח הורחבה תחולת מנגנון התיחלוף גם לביטוחים נוספים בהם חיובי המזיק והמבטחת הם בלתי מצטברים ("בטוחי שיפוי"): "ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור הנזק שניגרם" (סעיף 54(ב) לחוק); "ביטוח חובות", דהיינו "ביטוח מפני אי-פירעון של חוב" (סעיף 63 לחוק); וביטוח אחריות בו "חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי" (סעיף 65 לחוק).

לצורך הוכחת קיומה של זכות תביעה מכוח מנגנון התיחלוף המעוגן בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, על המבטחת בביטוח שיפוי להוכיח קיומם של שלושת אלה: התגבשות חבות חוזית של המבטחת כלפי המבוטח, על פי פוליסת ביטוח תקפה; ביצוע תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח בהתאם לחבות זו; וחבות של אדם שלישי לפצות או לשפות את המבוטח בגין מקרה הביטוח, תהא מקור החובה אשר תהא (למעט אם מקור החובה נובע מחוזה ביטוח נוסף של המבוטח) (ראו: ע"א 7287/12 חתמי לויד'ס נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 15 (9.12.2014) (להלן: עניין חתמי לויד'ס); אורי ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 154-153 (בסדרה פירוש לחוקי החוזים, גד טדסקי עורך, 1984) (להלן: ידין); ששון-דיני ביטוח, בעמ' 377-376; אליאס, בעמ' 1183-1168.

יחד עם זאת, ככל שהניזוק הוא זה שגבה את הכספים מידי המזיק הוא משמש כנאמן לכספים שיתקבלו, במובן הזה שהמבטחת רשאית לתבוע אותם ממנו, וכן לתבוע בגין כל נזק שייגרם כתוצאה ממימוש זכות התביעה בידי הניזוק (ראו: יעקב קרוסהר "הסוברוגציה של המבטח" הפרקליט יג 344, 344 (1957); פרידמן, ביטוח רכב מנועי, בעמ' 370; פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, בעמ' 171 הערה 71 ו-298 הערה 561א. כן ראו: Charles Mitchell & Stephen Watterson, Subrogation: Law and Practice 379-383 (2007)).

...

במצב הדברים שנוצר, ובהינתן שהסיבה להיווצרותו נעוצה בפסיקות של הערכאות הדיוניות, ולא בשגגה שיצאה מלפני טבע וחברת הביטוח הזרה, סבורני כי יש לאפשר להן לבחור בין שתי חלופות: ראשית, המשך ניהול התביעה במתכונת שבה הוגשה (להלן: מתכונת הנאמנות); שנית, צירופה של חברת הביטוח הזרה להליך כתובעת נוספת, תוך ביסוס תביעתה על מנגנון התחלוף, כפי שיש להניח שהיה קורה אלמלא פסק דין VIG (להלן: מתכונת התחלוף).

משנתקבל הערעור העיקרי, ממילא דין הערעור שכנגד להידחות, על שני רכיביו.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור העיקרי וידחה הערעור שכנגד, כאמור בפסקאות 116-115 ו-120 לעיל.

מהותה של זכות התיחלוף הובהרה ברע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.07.2011): "עיקרון התיחלוף נועד להסדיר בצורה הוגנת את מערך הזכויות והחובות במשולש היחסים שבין הניזוק, המזיק והמיטיב. הוא נועד להבטיח את מלוא זכויותיו של הניזוק לפצוי על פגיעתו, ולא למעלה מכך; הוא מכוון לממש את חיובו של המזיק לפצות על הנזק, אך לא מעבר לגבולות אחריותו הוא; והוא נועד לאפשר למיטיב לקבל שיפוי מהמזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק, אשר לא כוסה על ידי המזיק, והכל בגבולות אחריותו של המזיק. בדרך זו, הניזוק זוכה בפצוי מלוא ניזקו, בין מן המזיק בלבד ובין מן המיטיב בלבד, ובין משניהם כחלקיהם; המזיק מחוייב בגדרי אחריותו כלפי הניזוק והמיטיב, לפי הענין; והמיטיב זוכה בשיפוי בגין הטבתו בגבולות אחריות המזיק. תביעת התיחלוף מאפשרת למיטיב לבוא בנעליו של הניזוק לצורך תביעת השיפוי כלפי המזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק. הכפפת תביעת המיטיב לתביעת הניזוק נועדה להגן על המזיק שלא תיפרץ מסגרת אחריותו בשל היתערבות המיטיב, וכדי שלא יחוייב בסופו של יום בפיצויי נזק החורגים מגדר אחריותו כלפי הניזוק ..... " ברע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (28.2.2012), תאר בית המשפט (כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין) את הסימטריה הנוצרת בין המבוטח, המבטח והמזיק, והוסיף, כי "בהתקיים סימטריה מלאה נמנעת התעשרותו הבלתי צודקת של הניזוק אך גם התעשרותו הבלתי מוצדקת של חייב שהמבטח פרע את חובו". ברור איפוא, שאם תיחסם תביעת תיחלוף של מבטח, מקומי או זר, הגורם היחיד שייהנה מכך יהיה המזיק, אשר יופטר מלשלם פיצויים, באופן מלא או חלקי, עבור הנזק שניגרם על ידו.

בחוק הפיקוח הוגדר מהו "עיסוק בביטוח", הוא למעשה העיסוק הטעון רישיון לפי חוק הפיקוח מטעמי הגנת הצרכן, וכך נקבע בהגדרה: "עיסוק בביטוח" - היתקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח, למעט מתן אחריות למצרך או לשירות הנילווה לעיסוק עקרי אחר של נותן האחריות; לענין זה, "היתקשרות" - לרבות הצעה להתקשרות ולרבות היתקשרות שלא לשם הפקת רווחים; (ההדגשה שלי – י"כ) הגשת תביעת תיחלוף אינה נוגעת לשלב בו המבטח עוסק ב"היתקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח".

בהגשת תביעת תיחלוף מתבקשת השאלה, מה הבסיס המשפטי, היכול לבסס את עילת התביעה של המבטח הזר לזכות התיחלוף בגין תגמולי הביטוח ששילם.

במישור היחסים החוזיים, שבין החברות המבוטחות והחברות המבטחות בתביעה שלפני, מצאתי, כי בפוליסת הביטוח שצורפה לכתב התביעה (בה הסכימו הצדדים כי יחול עליה המשפט הישראלי), מופיע בפרק התנאים הכלליים (General Terms and Conditions), הסעיף הבא: "2. Subrogation

הטעם לכך הוא, שבסעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין." נוצר איפוא מצב, שהדין בישראל מונע את זכות התיחלוף של המבטח הזר מכוח חוזה הביטוח הזר שנכרת בינו ובין המבוטח או מכוח כתב הקבלה, שהרי אלה הם בבחינת המחאת הזכות לפצוי שלא מכוח הדין.

...

הבקשה נסמכת על החלטת בית משפט מחוזי מרכז בתיק א' (מחוזי מרכז) 53025-11-14 VIG Vienna Insurance Group נ' רשות ניקוז ונחלים שרון ואח' (13.10.2015) (להלן – "עניין ויינה"), מפי כב' השופט מר א' שוורץ, ופסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8044/15 VIG Vienna Insurance Group נ' רשות ניקוז ונחלים שרון ואח' (23.1.2017), שדחה את הערעור שהוגש על החלטה זו. בפתח החלטתי מבקש אני לציין, כי דחיית הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין "ויינה", נעשתה בדרך הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

" לסיכום הדברים שלעיל: (א) נוכח הפטור שניתן לחתמי לוידס מתחולת חוק הפיקוח, מלכתחילה לא היה מקום להגיש בקשה לדחיית תביעת התחלוף שהוגשה בשמם על הסף, בהסתמך על פסק הדין "ויינה". (ב) זכות התחלוף נועדה למנוע עשיית עושר ולא במשפט.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הבקשה.

(ב) הנני מחייב את הנתבעת מס' 5 (שלב 1945 הובלות (2004) בע"מ) לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסכום כולל של 7,020 ₪.

רקע עניינה של התובענה שלפניי בתביעה בסך של 269,490 ₪ אשר מהותה חוזית אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעת, ואשר הנה תביעת מכוח שבוב לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה 1985.

מתוך כתבי טענות הצדדים עולה כי מר בסל המנוח, נפגע ונפטר מפציעתו ביום ה- 25/10/08 בתאונת דרכים ע"י רכב מספר רשוי 3601308, אשר בכל הזמנים הרלוואנטיים בוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת בפוליסה מספר 739301514008.

התובע- קרי המוסד לביטוח לאומי הוא המוסד האחראי על מימוש הזכויות החברתיות במדינת ישראל, על פי רוב בדרך של תשלומי העברה.

פקודת הראיות נוסח חדש, 1971, קובעת כלהלן: "...סמכות להזמין עדים (א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין; והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו. (ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת...". כאמור, עסקינן בתביעה חוזית של המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת, לפי ההסכם שצורף כנספח א' לכתב התביעה והתוספת להסכם ת/1.

טענות חברות הביטוח באשר לאי חבותן לשלם כספים לתובע, הנן בהתאם להוראות ההסכם בין הצדדים ועל הנתבעת להפנות להוראות ההסכם, בכל הנוגע לטענות ההגנה מטעמה.

ייתכן שהנתבעת כגוף עסקי, לא תוכל לתהות על קנקנו של גוף צבורי שמובל ע"י אינטרסים חברתיים וציבוריים, וייתכן שאופן קבלת ההחלטות בועדות המוסד אינו נהיר לה. לצד זאת, זאת יוער, מבלי לקבוע מסמרות בתובענה דנא, המרחק מאי הסכמה עם החלטות המל"ל לבין טענות בדבר כשירות ההחלטות שלו ואי מקצועיותו הנו רב. בנסיבות אלו, סבורה אני כי קבלת הבקשה לאשר לנתבעת לזמן את העובדים אשר דנו בערר של הגב' באסל וקיבלוהו, תהווה "מידרון חלקלק", לפתיחת ההסכם המחייב בין הצדדים ולערעור על המקצועיות של החלטות פקידי התובע, ללא כל תשתית מינימאלית.

...

התובע מתנגד לבקשה, ולטענתו דין הבקשה להידחות הן בשל ההסכם ארוך השנים והן בשל חזקת התקינות המנהלית העומדת למל"ל ואשר מטרתה בדיוק למנוע הליכים מסוג זה בו כל פלוני יוכל להטריד את המל"ל ולטעון כנגד נימוקיו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נימוקיה, בכתבי הטענות בתגובותיהם הרבות של הצדדים, ולא בלי התלבטות, הגעתי להכרעה כי דין הבקשה לזימון העדים המבוקשים, הגב' דפנה קורן ומר משה קופרשטיין להידחות, ולהלן נימוקי: התביעה שבכותרת עניינה הסכם שנערך בין התובע לבין חברות הביטוח לפיו התחייבו חברות הביטוח לפצות את התובע באותם מקרים בהם הם אחראים לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכאשר חברת הביטוח אף עשויה לפצות את התובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב כי התביעה של התובע הינה מכוח הסכם בין הצדדים ובשים לב כי בית משפט שבכותרת אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות המוסד לביטוח לאומי, ובשים לב כי הנתבעת יכולה להתגונן בפני התביעה בהתאם להוראות ההסכם, ותחולתו על הצדדים והמקרה, אין מנוס ואני מורה על דחיית הבקשה לזימון העדים, כמבוקש ע"י הנתבעת.

]השופט י' עמית: האם יש לפרש את סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק) באופן השולל ממבטחו של הניזוק זכות לתביעת תיחלוף (שבוב) נגד מבטח המזיק, כאשר הניזוק והמזיק הם קרובי מישפחה? על כך נסבה בקשת רשות העירעור שלפנינו.

נקבע כי על אף שקיימות פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים באשר לשאלה אם סעיף 62(ד) לחוק שולל את זכות התיחלוף ממבטח הניזוק גם כלפי מבטח המזיק שהוא בן מישפחת הניזוק, לא נפלה טעות בפסק הדין של בית משפט השלום המצדיקה היתערבות של ערכאת העירעור, וכי טענת המבקשת היא בבחינת הרחבת חזית.

לשיטתה, סעיף 15 לפוליסה התקנית (להלן: הפוליסה התקנית) המעוגנת בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות הפיקוח), חל על ההסכם שבין הבן למבקשת ושולל אף הוא את זכות התיחלוף ממבטח הניזוק במקרה דנן.

כאמור בס"ק (א) זכותו של מבוטח לפצוי או שיפוי כלפי צד שלישי תעבור למבטח בהתקיים התנאים הבאים: מקור הזכות הוא התממשותו של מקרה ביטוח, אך שלא מכוח חוזה ביטוח; התגבשות חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי תנאי הפוליסה; המבטח שילם למבוטח את תגמולי הביטוח; למבוטח זכות כלפי צד שלישי לפצוי או לשיפוי (ע"א 685/81 ליסנסט וג'נרל חברה לביטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421, 429 (1984); שחר ולר חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 כרך ב' 257 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, 2007) (להלן: ולר); ירון אליאס דיני ביטוח 1089 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)).

במקרים שבהם ניזוק סביר לא יממש את זכותו לפצוי מבן משפחתו, הוא ממילא לא יקבל פיצוי כפול על נזקיו, ולכן אין מקום להעניק למבטח של הניזוק זכות לתביעת תיחלוף (ידין, בעמ' 157; אליאס, בעמ' 1207).

סעיף 15 לפוליסה התקנית שבתוספת קובע: חריגים לחבות כלפי צד שלישי בשל ניזקי רכוש המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהוא בשל חבות לענין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם.

...

דין הטענה להידחות.

סוף דבר סוף דבר, סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח אינו שולל ממבטח הניזוק זכות תחלוף כלפי מבטח המזיק שהוא קרוב משפחה של הניזוק.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

הנתבעת מצדה הכחישה בכתב ההגנה כל חבות, וטענה כי דין התביעה סילוק על הסף מחמת מניעות הואיל ומבוטחי התובעת (אטלני) הם קרובי מישפחה מדרגה ראשונה של מבוטח הנתבעת (גולד), והוראות סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח שוללות זכות תיחלוף "אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת מישפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם." הואיל ולצורכי שבוב נכנסת התובעת בנעלי מבוטחיה – לטענת הנתבעת, גם היא מנועה מהגשת התביעה.

אך הסעיף לא נועד לפטור את המזיק מאחריות, אלא רק לפוטרו מאחריות כלפי המבטחת בנסיבות שבהן המבוטח הסביר אינו מעוניין לממש את עילת התביעה נגדו.

ואולם הפרק הרלוואנטי לטענת התובעת כי השוכרים כהן מבוטחים על פי הפוליסה – הוא פרק 4 לפוליסה שעניינו "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי". על פי הוראות הכסוי לפרק זה ברשימת הפוליסה: "פרק זה מכסה חבות המבוטח או בני משפחתו, לרבות עובדי משק ביתו, לשלם לצד שלישי על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בכפוף לגבולות האחריות הנקובים במיפרט זה בשל ארוע תאונתי שהתרחש בגבולות הגאוגרפיים הנקובים בפוליסה ואשר גרם ל"נזק" כהגדרתו בפוליסה, ובכפוף לכל תנאי הפוליסה וחריגיה.

מעבר לכך שעיקר פסק הדין היתמקד בניתוח השאלה אימתי ניתן יהיה לקרוא אל תוך מערכת היחסים שבין הצדדים את הויתור על זכות התיחלוף (להבדיל משאלת פרשנות תנאי הפוליסה לעניין מיהו המבוטח, כבעניינינו), הרי דובר שם במערכת יחסים עסקית חוזית בין משכירה לשוכרת, כאשר רכוש המשכירה ניזוק בשל אחריות השוכרת, וזאת בשונה מענייננו, עת רכושו של צד שלישי הוא זה שניזוק.

בנוסף, בית המשפט שם שלל את זכות התיחלוף של מבטחת המשכיר כלפי השוכר, גם מן הטעם שהדבר יביא למצב לא יעיל של כפל הוצאות ביטוח, שאינו מוצדק ושיוביל לייקור מיותר בהוצאותיהם של שוכרי הדירות שייאלצו לשלם בגין הביטוח פעמיים: פעם אחת, כחלק מדמי השכירות, המגלמים גם את דמי הביטוח של הפוליסה שרכש המשכיר ופעם נוספת, בכך שישלמו במישרין את דמי הביטוח עבור הפוליסה שיאלצו לרכוש בעצמם.

...

סעיף 4 להנחיות מיום 9.12.1998 קובע כי: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה." כמו כן, בסעיף 4 להנחיות מיום 29.5.2002 צוין כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל (הכוונה להנחיה מיום 9.12.1998 – מר"א), חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות חדשות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." הנחיות אלו אומצו בפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (04.05.2006) ונקבע כי יש ליתן להן את תוקפן הראוי, גם ביחס למכתבי דחייה הממוענים לצדדים שלישיים (ר' עוד למשל רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (08.07.2014)).

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל – דין התביעה כנגד הנתבעת איילון להידחות, וזאת מהטעם שלא הוכחה חבות נזיקית כלשהי של מבוטח הנתבעת, הקשורה סיבתית לנזקי מבוטחי התובעת, ומשחבותם המוכחת של השוכרים כהן לנזקי מבוטחי התובעת ממילא אינה מכוסה בפוליסה שהנפיקה הנתבעת.

עם דחיית התביעה ממילא נדחית עמה גם ההודעה לצדדים שלישיים.