זאת, לפי הנטען, בנגוד להסכמה קודמת בין המבקש למשיב 1, לפיה כל צד ידאג לקיומו של שביל גישה נפרד המוביל לחלקו בחלקה, כך שהצדדים לא יעברו זה בחלקו של זה. בהתאם לכך, עתר המבקש לדמי שימוש ראויים ולפיצויים בגין נזקים שגרמו כלי הרכב שעברו בשטח המריבה, בסך מיצטבר של 108,964 ש"ח.
מנגד, המשיבים טענו כי המשיב 1 כלל לא חתם על הסכם 2005 וכי חתימתו זויפה; כי בהסכם 2005 כלל אין היתייחסות לזכות המעבר של הצדדים זה בחלקו של זה; וכי במעמד החתימה על הסכם 2005, סוכם בעל פה שכל צד יאפשר לרעהו לעבור דרך חלקו בחלקה.
למען שלמות התמונה יצוין כי ביני לביני חסם המבקש את שטח המריבה, לאחר שלטענתו סירבו המשיבים להענות לדרישותיו לחדול מלעבור בו. על רקע זה, הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בקריות (ת"א 64138-03-18) ובה עתרו, בין היתר, לצוו מניעה אשר יאסור על המשיב לחסום את דרך הגישה העוברת בשטח המריבה.
על כן, נקבע כי המשיבים לא עמדו בנטל לשכנע בטענתם כי לא היו חייבים בדמי שימוש, ולפיכך חלה עליהם החובה לשלם למבקש דמי שימוש עבור מעברם בשטח המריבה, בסך של 56,105 ש"ח.
מנגד, בית המשפט קבע כי הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לבניין בחלקו של המבקש, ממעבר הרכבים בו, מוטל על שכמו, וכי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שהמשיבים הם אלו שגרמו לנזקים אלו.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבים ערעור, ובו טענו, בין היתר, כי המבנה שהוקם במיגרש המאוחד הנו בית שאינו רשום כבית משותף, ולכן סעיף 29 לחוק המקרקעין אינו חל לגביו; וכי הצדדים שינוי בהתנהגות את הסכם 2005, כך שישנה הסכמה משתמעת לשימוש שנעשה על-ידם בשטח המריבה.
...
כתוצאה מהנמכת מפלס הקרקע טענו המשיבים כי אין ביכולתם להשתמש בשביל הגישה לשטח הדרומי, כך שאין מנוס משימוש בשביל הגישה העובר בחלקו של המבקש.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, וכן בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.
על רקע זה, דומה שאף אילו היה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס כולו על טענה זו, עדיין לא היה בכך כדי להוביל, בהכרח, למסקנה לפיה יש לקבל את הבקשה דנן.
סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.
